.png)
הסרט "לעזוב את נוורלנד" מתיימר להציף את צופיו במידע - המבקרים בתקשורת אפילו העצימו את החלק הזה בסיפורים של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק: "הם כל כך ארוכים ומפורטים שלא יכול להיות שאין בהם דבר של אמת". אך מה ששכחו להגיד לנו זה שבכל פעם שהשניים יורדים לפרטים ומתארים מקומות, תאריכים או אירועים ספציפיים, הם פשוט נופלים אל מול העובדות. אספנו לא פחות מעשרים וחמישה שקרים שסיפרו לכם ב"לעזוב את נוורלנד".
שקר מספר 1: הסיפור של רובסון וסייפצ'אק דומה למרות שהם לא הכירו אחד את השני
בפרימיירה של הסרט בפסטיבל Sundance ובתקשורת הודגש שוב ושוב שלווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק יש סיפורים זהים למרות שלא נפגשו לפני הקרנת הסרט - ומכאן שלא יכלו לתאם גרסאות. טענה זו היא שקרית ואין מדובר כלל בצירוף מקרים. לפי תצהיר של וויד רובסון עצמו מ-2016, הוא פגש את ג'יימס סייפצ'אק לפחות פעם אחת בתחילת 2014. זאת בדיוק התקופה שבה סייפצ'אק התכונן להצטרף לתביעה כספית של רובסון נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. מתחילת הפרשה, השניים מיוצגים על ידי אותם צוותים של עורכי דין בתביעות זהות. הם עד כדי כך מסונכרנים, שביולי 2016 שניהם פיטרו עורכי הדין שלהם ושכרו יחד צוות חדש. עם כניסתם של עורכי הדין החדשים, הטענות של השניים גם עברו את אותם שינויים בתיאום מוחלט.
שקר מספר 2: מייקל מצא לי מחליף צעיר והטריד גם אותו
סייפצ'אק ורובסון לא הסתפקו בהצגת הסיפורים האישיים שלהם וטענו שישנם קורבנות נוספים בהם שני ילדים "צעירים יותר", שג'קסון סימן כ"מחליפים הצעירים" אחרי שזרק את רובסון וסייפצ'אק כי היו "מבוגרים מדי בשבילו". סייפצ'אק סיפר על הלילה בשיקגו בו הוא הוחלף על ידי ברט ברנס באופן סופי ונשלח לישון על הספה בסלון - שם העביר את כל הלילה בבכי. גם רובסון הזכיר את ברט ברנס בתור "הילד האוסטרלי האחר" שג'קסון לכאורה הטריד.
אבל ברט ברנס מאז ומתמיד העיד לטובת ג'קסון והוא עד היום אומר שמעולם לא הוטרד. ברנס אף הגיב ישירות לסרט ועורכי הדין שלו דרשו שיסירו את הקטעים עליו: "הסרט מציג מצג שווא שמר ברנס הוטרד מינית על ידי הזמר מייקל ג'קסון. אף אחד לא שאל את מר ברנס לגבי הסרט, הוא לא הסכים שיכללו אותו בסרט - ואינו רוצה שום קשר לסרט".
כשברנס שמע לראשונה על התביעה של רובסון נגד ג'קסון במאי 2013, הוא מחה על כך בחשבון הטוויטר שלו: "אני מקווה שאנשים יבינו שברגעים האחרונים שלנו על כדור הארץ, כל הכסף שבעולם לא נותן שום נחת. המצפון הנקי שלי - כן".
שקר מספר 3: מייקל החליף אותי במקולי קאלקין הצעיר
ווייד רובסון טען גם הוא שג'קסון החליף אותו בילד צעיר יותר כשהגיע לגיל ההתבגרות – מקולי קאלקין, כוכב הסרט "שכחו אותי בבית". רובסון ואימו טוענים שמיד אחרי שעברו לארה"ב בסוף 1991 הם הבחינו בשינוי בהתנהגות של ג'קסון כלפיהם וטענו שתשומת הלב שלו עברה למקולי הצעיר, שלמעשה מבוגר מווייד בשנתיים (קאלקין נולד באוגוסט 1980 ורובסון בספטמבר 1982).
גם קאלקין ממשיך להגן על ג'קסון והצהיר אחרי הסרט שמעולם לא הוטרד: "מייקל ג'קסון מעולם לא עשה לי כלום. מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו. במיוחד בנקודת הזמן הזאת, אין לי סיבה להסתיר כלום. האיש הלך לעולמו [...] אם היה לי משהו לספר, לגמרי הייתי עושה את זה. אבל לא, מעולם לא ראיתי כלום. הוא מעולם לא עשה כלום".
כאשר שאלו את במאי הסרט דן ריד לגבי קאלקין וברנס הוא ענה שהוא "קרא עליהם", אך הוא משום מה לא טרח לפנות אליהם לפני שהציג אותם באופן מטעה כקורבנות של ג'קסון. "זה לא התפקיד שלי לעמת אותם עם משהו שהם לא מוכנים להודות בו", תירץ ריד.
שקר מספר 4: מייקל הפריד בינינו כילדים
רובסון וסייפצ'אק טוענים שג'קסון לכאורה לא רצה שהקורבנות ידעו אחד על השני והקפיד להפריד ביניהם. עם זאת, יש הוכחות לכך שהשניים אכן נפגשו בילדותם, כך שעובדתית לא נראה שבאמת היה מאמץ לבודד אותם. מעבר לכך, יש עשרות תיעודים לכך שהילדים שביקרו בנוורלנד הכירו אחד את השני ובילו יחדיו כל הזמן – ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, ברט ברנס, פרנק קאסיו, ואפילו ג'ורדן צ'נדלר, המתלונן הראשון.
שקר מספר 5: הטרדה בתחנת רכבת לא קיימת
סייפצ'אק מספר על התעללות מינית מתמשכת בתחנת הרכבת של נוורלנד. הוא סיפר שהם נהגו לקיים יחסי מין יום אחרי יום, בתחילת "מערכת היחסים" שלו עם ג'קסון – בין נובמבר 1987 לינואר 1990: "בתחנת הרכבת, יש חדר למעלה בקומה השניה, היינו מקיימים שם יחסי מין, זה היה כל יום... זה נשמע חולני אבל זה כמו כשאתה מתחיל לצאת עם מישהו אז אתה עושה את זה הרבה, אז זה היה ממש ככה". לפי סייפצ'אק, הפעם האחרונה שאי פעם הוטרד היתה בשנת 1992, כשהגיע לגיל 14.
אולם בשבועות שלאחר שידור הסרט נחשף השקר של סייפצ'אק: תחנת הרכבת כלל לא היתה קיימת באותה תקופה. אישור הבנייה של התחנה התקבל רק בספטמבר 1993 ותהליך הבנייה הושלם רק בחורף של 1994, ארבע שנים (לכל הפחות) אחרי עלילותיו של סייפצ'אק.
שקר מספר 6: הטרדה בטירה הבלתי נראית
מקומות נוספים שג'יימס סייפצ'אק טוען שהוא הוטרד בהם "על מיטות קטנות" בטירה של נוורלנד (שהיתה בנויה סביב עץ) ובארקייד (משחקיית הוידאו). שלושה אנשים שעבדו בנוורלנד סותרים את הטענות האלה, כל אחד מהם בנפרד. הראשון הוא איש התפעול בנוורלנד, אלן סקלן, שהצהיר: מעולם לא היו מיטות במשחקיית הוידאו או בטירה. בראד סנדברג, טכנאי שהתקין בין היתר את מערכות הסאונד בכל חדר ושטח באחוזה גם הוא העיד שמעולם לא היו מיטות בחדרים הנ"ל. כפי שרואים בתמונה, החדר היחיד בטירה מוקף בחלונות ענק. בראיון בשנת 2013 רוב סווינסון, אחד האנשים שעזרו לג'קסון לתכנן את כל המתקנים בנוורלנד תיאר את החדר באותה טירה: "היתה שם טלוויזיה קטנה ושום דבר חוץ מזה".
נציין בנוסף שגם הטירה של נוורלנד לא היתה קיימת בתקופה עליה סייפצ'אק מדבר ותהליך הבנייה הסתיים ב-1991.
שקר מספר 7: שריפת חפצים מזוייפים
הסרט "לעזוב את נוורלנד" מסתיים בסצנה שבה רובסון מדליק מדורה ושורף מתנות שלכאורה קיבל ממייקל ג'קסון לאורך השנים. החפצים בסצנה הם חפצים מזוייפים שמעולם לא היו בחזקתו ג'קסון. רובסון מכר את החפצים המקוריים כבר בשנת 2011 (עוד לפני ש"גילה" שהוטרד) בסכום כולל של למעלה ממאה אלף דולר - שנים לפני צילום הסרט וחודשים לפני שרובסון "הבין שהוטרד".
בפברואר 2019, בית המכירות ג'וליין אישרו כי רובסון מכר דרכם חפצים יקרי ערך כי "הוא היה צריך כסף". מה שמעניין במיוחד זאת העובדה שרובסון ניסה למכור את החפצים באופן אנונימי, אך הם לא הסכימו כי זה נוגד את המדיניות שלהם.
הפריטים המקוריים שרובסון מכר ב-2011:
שקר מספר 8: ג'וי רובסון זרקה לפח את כל מה שקשור למייקל ג'קסון
ג'וי רובסון, אמו של ווייד סיפרה "זרקתי כל דבר שיכולתי למצוא שהיה עליו את השם של מייקל או את החתימה שלו" אחרי שווייד דיבר איתה על ההאשמות בשנת 2012. עם זאת, בסרט (שצולם בשנת 2017), היא מציגה תמונות, התכתבויות פקס והקלטות של מייקל ג'קסון שמן הסתם לא נזרקו באף שלב.
משפחת רובסון המשיכה לנסות למכור חפצים שווי ערך שקיבלו ממייקל ג'קסון תוך כדי התביעה שלהם נגד עיזבון שלו. גם באוגוסט 2015 הם העלו מכירה פומבית במחיר התחלתי של 1,100 דולר על תמונה חתומה עם הקדשה "לווייד, החבר הכי טוב ביקום, אוהב, מייקל ג'קסון" דרך חשבון של שנטל רובסון, אחות של ווייד - זאת מבלי לחשוף את זהותם.
שקר מספר 9: "מייקל אמר לנו לשנוא בנות"
וויד וג'יימס טוענים שמייקל ג'קסון שנא בנות והפציר בהם שגם הם חייבים לשנוא אותן. ראשית, הטענה שג'קסון סלד מבנות (או מנשים) רחוקה מהאמת ואין לכך שום הוכחה. בנוורלנד ביקרו ילדות וילדים באותה מידה ויש עשרות עדויות לכך.
בפברואר 2019, ברנדי ג'קסון, אחייניתו של מייקל ג'קסון, חשפה שדוד שלה הכיר ושידך בינה לבין ווייד רובסון והשניים היו זוג לאורך שנים: "ווייד ואני היינו ביחד במשך שבע שנים, אבל אני מתערבת איתכם שזה לא יוזכר ב'דוקומנטרי' שלו כי זה יטיל פגם בציר הזמן שלו. והאם ידעתם שזה היה דוד שלי, מייקל ג'קסון, ששידך ביננו? ווייד הוא לא קורבן".
שקר מספר 10: הפקסים של משפחת רובסון
ה"ראיות" היחידות שמשפחת רובסון הציגה בסרט היו התכתבויות פקס בין ג'קסון לג'וי רובסון שהוגדרו כ"מכתבי אהבה" לווייד. הסצנה שבה הוצגו הפקסים אפילו הוכתרה כאחת מ"חמש הסצנות המחרידות ביותר בסרט", כאילו היו לא פחות מאקדח מעשן. בפקסים שהוצגו היה כתוב "קטנצ'יק, אתה החבר הכי טוב שלי", "אני אוהב אותך" וכו'.
נציין שלפי תצהיר משפטי של ג'וי רובסון ב-2016, כל הפקסים הגיעו אליה, והרבה פעמים ג'קסון לא היה זה ששלח אותם (אלא עברו דרך העוזרת האישית שלו) - כי הוא לא ידע איך. לבית המשפט הוגשו כ-39 מכתבים שרובם היו ממוענים לאם המשפחה: "ג'וי, אני אוהב את כולכם", "ג'וי, תגידי לי איך אני יכול לעזור לכם". ג'קסון גם הקדיש פקס לאחות של ווייד: "שנטל, אני אוהב אותך כי את מתוקה ולבבית!". הפקסים האלה לא הוצגו בסרט כי הם לא תומכים בנרטיב העיקרי בסרט.
שקר מספר 11: ההקלטות של משפחת סייפצ'אק
הראיה היחידה שהציג ג'יימס סייפצ'אק היתה הקלטה של "ראיון" שלו ושל ג'קסון בטיול של משפחת סייפצ'אק להוואי. בסרט נשמע שג'קסון אמר בראיון: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'יימי". במסמכי בית המשפט יש תמליל של הראיון המלא, המוכיחה שההקלטה עברה עריכה: "הדבר הכי טוב בהוואי היה לבלות עם ג'ימי, אני אוהב את המשפחה של ג'ימי ושמח לבלות איתם".
שקר מספר 12: ההצהרה הערוכה של מארק גראגוס
באחת הסצנות ב"לעזוב את נוורלנד" מראים קטע ארכיון של אחד מעורכי הדין של מייקל ג'קסון, מארק גראגוס, מוסר הצהרה לתקשורת בשנת 2003. קטע הוידאו ממחיש כביכול את האגרסיביות והאיומים מצד ג'קסון כלפי הקורבנות - כדי שלא יעלו על דעתם לדבר במשפט בשנת 2005.
הסרטון המקורי שאורכו כשתיים וחצי דקות נערך ל-15 שניות בלי הקשר. ההצהרה של גראגוס (שלא ייצג את ג'קסון ב-2005) צולמה בהקשר אחר לחלוטין - תביעה בנושא האזנות סתר לא חוקיות שהפרו את הזכות של ג'קסון לפרטיות ולחסיון עורך דין-לקוח. המשפטים בהם גראגוס מציין אל מי הוא מדבר פשוט נחתכו מהסרט כלא היו. אפשר לראות את העריכה המניפולטיבית בסרטון הבא (בצד שמאל "Leaving Neverland" ובצד ימין הוידאו המקורי):
גראגוס גם הגיב לסצנה במרץ 2019 והודיע שהוא בודק אם עריכה מסוג זה היא בכלל חוקית: "לא היה לזה שום קשר למתלוננים נגדו. זה היה מכוון ישירות לשני אנשים מבוגרים שצותתו למייקל ג'קסון, הועמדו לדין - וישבו על כך בכלא".
שקר מספר 13: הזימון שלא היה
רובסון טוען שלא רצה להעיד לטובת ג'קסון ב-2005 אך נאלץ לעשות זאת לאחר שקיבל זימון שחייב אותו להעיד בבית המשפט בניגוד לרצונו. כשרובסון עצמו נשאל על כך ב-2016, הוא אמר שהוא זוכר שקיבל את הזימון אך הוא אינו זוכר מתי, איפה או אם היה איתו מישהו שראה את הזימון. הוא מעולם לא הציג הוכחה לכך שקיבל זימון או את המסמך עצמו.
לפי סקוט רוס, שהיה החוקר הפרטי שניהל את הקשר עם כל העדים במשפט של ג'קסון ב-2005 זה כלל לא נכון. "אני אשמח אם ווייד רובסון יראה לי את הזימון שהוא מעולם לא קיבל. אני התקשרתי אליו ופשוט אמרתי לו 'אתה צריך להגיע להעיד בתאריך הזה והזה'. הייתי בקשר קבוע גם עם אחותו שהעידה ועם אמא שלו שהעידה. כשאני שומע את הטענות האלה - אני מנסה לא לדבר על רמת הטמטום... אבל רמת האבסורד היא יוצאת מן הכלל".
גם עורך הדין תום מזארו אמר בראיון שהוא מעולם לא שמע שמישהו הגיש לרובסון זימון להעיד: "אני המום שזה מה שהוא טוען... ווייד ואמא שלו הגיעו לנוורלנד והודיעו שהם מוכנים להעיד מתוך רצון טוב - וזה מה שהם עשו".
שקר מספר 14: שיחת הטלפון שלא קרתה
ג'יימס סייפצ'אק טוען גם הוא ש"לקראת סוף המשפט" היה ניסיון להכריח אותו להעיד לטובת ג'קסון. לדבריו, ג'קסון והעוזרת האישית שלו (אווי טובשי) התקשרו אליו והפצירו בו להעיד וכשסרב, ג'קסון "כעס ואיים עליו". עובדתית, עניינו של סייפצ'אק מעולם לא היה חלק מהמשפט והעדות שלו לא היתה רלוונטית בשום שלב.
כבר בתחילת המשפט (28 במרץ 2005) השופט רודני מלוויל קבע: "לא אאפשר עדויות בדבר ג'יימס סייפצ'אק". החלטת השופט נבעה מכך שלא היו ההאשמות הקשורות בו, לא היו עדים שטענו שהוא הוטרד והוא עצמו הצהיר בעבר תחת שבועה שהוא מעולם לא הוטרד. להגנה לא היה עניין לזמן אותו לדוכן העדים והוא לא היה ברשימת העדים הפוטנציאלים - אפילו לא כעד אופי.
סקוט רוס הוסיף שג'קסון או העוזרת שלו כלל לא היו בקשר עם העדים, זה היה התפקיד שלו בלבד: "לסייפצ'אק לא היה שום קשר למשפט. אולי הוא צפה בו בטלוויזיה - זה הכי קרוב שהוא היה לתיק הזה".
שקר מספר 15: טקס פרסי הגראמי
בכתב התביעה הכספית שלו נגד ג'קסון סייפצ'אק טוען שג'קסון הטיס אותו לניו יורק כדי שילווה אותו להופעה בטקס פרסי גראמי בפברואר 1989. לטענתו, הוא טס לבד לניו-יורק ובמהלך הביקור עבר "התעללות מתמשכת". אולם ג'קסון כלל לא נכח בגראמי של שנת 1989 - שבכלל התקיים בלוס אנג'לס. אז נכון, יכול לקרות מצב שטועים אחרי כל כך הרבה זמן - אך גם הפעם לא מדובר בטעות שולית בתאריך.
משפחת סייפצ'אק למעשה התלוותה לג'קסון שנה לפני כן - לגראמי בניו-יורק, ב-2 במרץ 1988. סייפצ'אק הצהיר שבתחילת 1988 אמא שלו, סטפני סייפצ'אק, לא הסכימה לו לישון בחדר של ג'קסון ולכן הוא ישן איתה בחדר נפרד. סייפצ'אק לא היה לבד בטיול לניו-יורק, אלא עם אמא שלו. הוא לא ישן בחדר של ג'קסון, הוא ישן עם אמא שלו. והטרדה מינית לא היתה יכולה לקרות בניו-יורק במרץ 1988 - כי הוא בעצמו תיאר בפירוט שההטרדה התחילה רק ביוני 1988, בבית מלון בפריז, שלושה חודשים אחרי.
שקר מספר 16: הטרדה לעיני כל
למרות ההתעקשות של השניים לצייר את ג'קסון כמתעלל פרנואיד וזהיר באופן קיצוני כסיבה לכך שלא נתפס במעשיו, סייפצ'אק גם סותר את הטענה הזאת בעצמו - הוא טוען שהוטריד בכל פינה אפשרית -- ובלתי אפשרית -- בנוורלנד. בין המקומות שפירט, היו גם כאלה בשטחים פתוחים וגלויים, מקומות שבהם כל אחד היה יכול לעבור בהם בכל רגע נתון.
ג'יימס סייפצ'אק טען שהוא הוטרד בבריכת השחיה בנוורלנד. אותה בריכת שחיה שנמצאת במקום מרכזי בשטח האחוזה, בטווח ראייה של כל עובד ומבקר. אך חשוב יותר לציין שלאחר שידור הסרט, הסתבר כי הבריכה היתה מוקפת מצלמות אבטחה (גלויות ונסתרות) ששידרו למסכים של חברת האבטחה בנוורלנד ולתורני הבטחון של משטרת סנטה ברברה עשרים וארבע שעות ביממה.
ג'יימס סייפצ'אק מספר גם שהוא וג'קסון "כמעט נתפסו על חם" על ידי אמו: "היו באולם הקולנוע חדרים עם מיטה וחלונות שפונים לכיוון האולם. היינו מקיימים יחסי מין בחדרים האלה וזה היה קצת מסוכן... היה בזה ריגוש מסויים". סטאפני, אמו של ג'יימס, תמכה בסיפור ותיארה בדרמטיות איך לילה אחד נסתה להכנס לאולם הקולנוע בשעה שג'קסון ובנה שהו שם - אך הדלתות היו נעולות מבפנים.
דבר זה התגלה גם הוא כבלתי אפשרי: דלתות האולם מבפנים היו דלתות עם ידית מסוג "ידית בהלה" (ידית נפוצה באולמות, בחדרי מדרגות וביציאות חירום) שכלל אינן מאפשרות נעילה מבפנים. לדברי אלן סקלן, שבנה את האולם בנוורלנד, נעילת הדלתות היתה אפשרית רק מבחוץ ורק על ידי אנשי האבטחה שהחזיקו במפתח.
שקר מספר 17: הכינויים של הילדים
באחד הקטעים בסרט יש התייחסות לכינויים שג'קסון נתן לרובסון וסייפצ'אק: Rubba Head (ראש גומי), Apple Head (ראש תפוח) ו-Doo-Doo Head - עם רמיזה לכך שאלה כינויי זימה. כוכב העבר עמנואל לואיס, שהיה חבר של ג'קסון בילדותו, הסביר ש-"Rubba" זה כינוי שהוא המציא לג'קסון בעצמו: "כולם קראו לכולם ראבה. אין לזה שום משמעות". ואכן, לפי עשרות סרטונים שקיימים ברשת מייקל ג'קסון נהג לקרוא לכולם בדיוק באותם שמות החיבה: החברים שלו הילדים שלו, האחיינים, האחייניות ובני הדודים שלו. פוסט של יאשי בראון, אחיינית של ג'קסון: "אנחנו היינו הראבה, הדודו, והאפלהד הראשונים" עם שאר האחיינים:
שקר מספר 18: מצלמה ללא מיקוד
ווייד רובסון טוען בסרט "לעזוב את נוורלנד" שמייקל ג'קסון נתן לו מצלמת וידאו כ"מתנה בתמורה לטובות מין" מיד אחרי הפעם האחרונה שג'קסון לכאורה הטריד אותו, כשהיה בן 14: "בבוקר למחרת הוא נתן לי מצלמת וידאו חדשה, כאילו, שהוא קנה כדי שאוכל לשחק איתה".
אולם, בשנת 2002 ווייד סיפר סיפור שונה לחלוטין על מתי ואיך הוא קיבל את המצלמה: "אפילו כשהתחלתי להתעניין בבימוי סרטים, שזה היה כשהייתי בן שבע. אפילו אז הוא קנה לי מצלמת וידאו, ובמקום סתם פשוט להביא לי אותה, הוא נתן לי אותה ואמר 'הנה מצלמת וידאו - קח שבוע, תלמד איך להשתמש בה - תצלם כל מיני דברים. אם תעשה משהו מעניין, אתה יכול לשמור אותה אצלך, אבל אם סתם תעשה שטויות, אני אקח אותה בחזרה".
התכתבות בדואר אלקטרוני בין ווייד לאמא שלו (הידועה גם בשם ג'ואי רובסון), מאשרת שווייד אכן קיבל את המצלמה בטיול הראשון שלהם לארה"ב כשהיה בן 7, ולא בשנת 1996. ההתכתבות הזאת היא מאוקטובר 2012, בתקופה שרובסון כתב את הספר שלו והתכונן לתביעה. ההתכתבות כללה מספר מיילים מאמא שלו, שבו היא עונה לשאלות שלו, מפרטת ומספרת לו את כל מה שהיא זוכרת מהקשר של המשפחה עם ג'קסון - זאת למרות שווייד מתגאה בכך שהוא "מעולם לא שכח" אף פרט ורגע.
שקר מספר 19: הסיבה שווייד רובסון העיד לטובת מייקל ג'קסון
משנת 2013 רובסון טוען שוב ושוב ש"לא הבין שהוא עבר הטרדה מינית" וש"הוא לא ידע שזה לא בסדר" ולכן עדויותיו בבית המשפט הסתכמו בכך שג'קסון מעולם לא הטריד אותו. עם זאת, הוא בעצמו סותר את הטענה שלו - הן בסרט והן בתביעות. באחת הסצנות בסרט הוא מסביר שהחליט להעיד לטובת ג'קסון כי ריחם על שלושת ילדיו וחשש שישארו ללא אביהם. רובסון זומן למספר חקירות במשטרה והעיד בבית משפט כשהיה בן 23. הוא נשאל שאלות רבות בפירוט רב במשפט שבו הוא הצהיר שהוא מודע לכך שג'קסון יכול להכנס לכלא ושהוא מעיד תחת שבועה. זאת אומרת שרובסון היה מודע לחלוטין לכך שהיחסים בינו לבין ג'קסון היו "לא בסדר" ושמדובר בפשע לכל דבר ועניין.
בנוסף, השאלות שרובסון ענה עליהן בבית המשפט היו שאלות מפורטות שלא הותירו לו מקום לפרשנות:
"מייקל ג'קסון נישק אותך מפעם לפעם, לא? -לא.
-חיבק אותך מפעם לפעם? -כן.
-נגע בך? -חיבק אותי. זה אומר...
-העביר את היד שלו בשיער שלך? -לא.
-נגע לך בפנים או בראש? כן.
-נשק לך על הלחי? -כן. -
נישק אותך בשפתיים? לא."
בהמשך מתן העדות נשאל "האם אי פעם קרה משהו לא יאה בינך לבין מר ג'קסון במקלחת כלשהי?" רובסון השיב "מעולם לא הייתי איתו במקלחת." הוא המשיך לענות על השאלות בנחרצות: "בפעמים שישנת במיטה של ג'קסון, האם התחבקתם במיטה? -לא. שכבתם קרוב אחד לשני? -לא. -נגעתם אחד בשני? -לא. האם אתה חושב שזה לא יאה להתחבק עם ילד במיטה? -כן."
שקר מספר 20: "מייקל קנה לנו בית כדי שנעיד לטובתו"
סטאפני סייפצ'אק טענה בסרט שג'קסון נתן להם בית במתנה אחרי שהם העידו לטובתו בבית המשפט בשנת 1994. הבעיה היא שסדר האירועים לא עולה בקנה אחד עם הטענה שלה.
מסמכים שנחשפו מאז הסרט מראים כי בשנת 1992 ההורים של סייפצ'אק פנו אל ג'קסון וביקשו את עזרתו בקניית בית חדש. ב-11 במאי, 1992 הם קיבלו הלוואה על סך 305,000 דולר. זאת הייתה הלוואה לכל דבר ועניין והמשפחה הייתה אמורה להחזיר למייקל את הכסף. כל זה היה הרבה לפני הפרשה של ג'ורדן צ'נדלר ושנתיים לפני שג'קסון היה צריך שמישהו יעיד לטובתו. גם לאחר העדות המשפחה נדרשה להחזיר את ההלוואה. עורכי הדין של ג'קסון ויתרו להם על החוב רק שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1997, אחרי תקופה ארוכה שבה התחמקו ולא שילמו. אם ג'קסון היה מנסה לשחד אותם, הוא היה אומר להם מראש שהוא יוותר להם על החוב אם יעידו לטובתו – מה שלא קרה, גם על פי גרסתם של הסייפצ'אקים.
שקר מספר 21: לשניים "אין מה להרוויח" מהסרט
יוצרי הסרט התעקשו להציג את רובסון וסייפצ'אק ככאלה ש"אין להם שום אינטרס כספי" והתביעות הכספיות של השניים נגד הנכסים של מייקל ג'קסון מוזכרות במשפט קצר כעניין שולי ביותר - אך לא כך הדבר. "לעזוב את נוורלנד" צולם בשיאן של תביעות כספיות של של רובסון וסייפצ'אק שמתנהלות עד היום וההאשמות שלהם סובבות סביב רווח פוטנציאלי של סכום כספי עצום של מאות מיליוני דולרים. מרכיבים נוספים שנחשפו מאז הסרט הם מצבם הכלכלי והתעסוקתי הרעוע של רובסון וסייפצ'אק כמו גם הניסיונות החוזרים ונשנים של רובסון להרוויח מהקשר שלו עם מייקל ג'קסון, בימים שלפני שהגיש את התביעה שלו. גם בזמן קידום הסרט רובסון וסייפצ'אק עסקו בשדלנות ושיתפו פעולה עם לוביסטים של ארגונים למיניהם על מנת לשנות את החוק בקליפורניה ולהגביר את הסיכויים שלהם בתביעה.
שקר מספר 22: סטאפני רוקדת
סטפאני סייפצ'אק סיפרה שלילה אחד ב-2009 היא שכבה במיטה ואז שמעה על מותו הפתאומי של מייקל ג'קסון (ידיעה שהגיעה לחדשות בצהריים לפי שעון קליפורניה): "רקדתי משמחה. יצאתי מהמיטה ורקדתי. הוא לא יכול לפגוע בעוד ילדים. כל כך שמחתי שהוא מת". רק שלפי הגרסה של הבן שלה, הוא לא סיפר לאף אחד שהוא הוטרד ולא ידע שהוא הוטרד לפני שראה את ווייד רובסון בראיון ב-2013 - רק אז הוא שיתף את המשפחה שלו. סטפאני לא יכלה לדעת על ההטרדה המינית שג'יימס לכאורה עבר ארבע שנים לפני שסיפר לה על כך.
שקר מספר 23: מייקל הרחיק אותנו מהמשפחות שלנו
טענה נוספת שעלתה בסרט היא שג'קסון נהג לנתק ולהפריד את הילדים מהמשפחות שלהם על מנת לשלוט בהם - אך אין בכך שמץ של אמת. לפי עדויות של עובדים של נוורלנד ועובדיו של ג'קסון - ג'יימס סייפצ'אק הגיע לבקר יחד עם הוריו, שהצטרפו גם לטיולים, כפי שאפשר לראות בתמונות של ג'יימס עם ג'קסון באותה תקופה (1987-1995). העוזרת האישית של ג'קסון, אווי טובשי, העידה ב-2016 שמשפחת סייפצ'אק הגיעו לבקר בנוורלנד המון פעמים גם בשנות התשעים ושג'קסון עצמו בקושי היה בחווה בזמן הביקורים שלהם - "אבל עדיין היה נדיב כלפיהם". עובדת של נוורלנד, ג'ודי בריס, צייצה בטוויטר מיד לאחר שידור הסרט: "אני עבדתי בנוורלנד כשהסייפצ'אקים היו שם, בתחילת שנות התשעים. לא היתה להם שום בעיה לנצל הנדיבות של מר ג'קסון באותה תקופה. מייקל מעולם לא היה שם כשהם באו. הוא בחר לא להיות".
גם לפי העדויות של ג'וי רובסון, היא הגיעה לנוורלנד עם ווייד בכל ארבע הפעמים שביקר שם ונכחה בכל פעם שנפגשו: "מעולם לא הרגשתי שמרחיקים אותי". לדבריה, היא ומשפחתה ביקרו בנוורלנד בין 40-50 פעמים נוספות במהלך שנות התשעים כשג'קסון לא היה שם.
נציין שכל המשפחות שהיו בקשר עם ג'קסון העידו שהוא נהג לבלות עם כל בני המשפחה - האחים, האחיות וההורים.
שקר מספר 24: לא עוזבים את נוורלנד
הסרט מתמקד בחוויות הקשות והטראומות שסייפצ'אק ורובסון עברו בנוורלנד, החווה המפורסמת של מייקל ג'קסון.
אך בטרם התביעות והצילומים לסרט, נוורלנד היתה מקום נפלא ולא פחות מ"אדמה קדושה", לפחות לדבריו של ווייד רובסון.
במשך שנים רובסון וסייפצ'אק חזרו שוב ושוב לבקר בנוורלנד- בין אם ג'קסון היה שם ובין אם לא. לפי העדות של רובסון - הוא היה שם עם משפחתו לפחות ארבעים פעמים בהעדרו של מייקל ג'קסון. כשנשאל על המקום, הוא סיפר בהתרגשות: "זה כמו דיסנילנד, זה המקום הכי טוב בעולם!". ב-2008 הוא צילם סרט בנוורלנד עם אישתו אמנדה ובסופו הוסיפו הקדשה למייקל ג'קסון: "אנחנו מודים למייקל ג'קסון, שאיפשר לנו להשתמש באדמה הקדושה שלו". גם ג'יימס סייפצ'אק צילם סרט בנוורלנד - למעשה, רוב התמונות של האחוזה ב"לעזוב את נוורלנד" הגיעו מאותם צילומים בשנת 1996 (כולל התמונות של תחנת הרכבת בה טען שהוטרד שלוש שנים לפני שנבנתה).
רובסון כל כך אהב את המקום שכאשר הוא רצה להתחתן עם בחירת לבו, הוא ביקש לקיים את הטקס דווקא בחצר ביתו של מייקל ג'קסון. גרייס רווארמבה, שהיתה העוזרת האישית של ג'קסון והמטפלת של ילדיו סיפרה במרץ 2019 על הבקשה ההזויה של משפחת רובסון.
שקר מספר 25: "לא עלה בתחקיר שום דבר שזרע ספק בעדויות"
ובכן, אם הגעתם לכאן כנראה שהשקר הזה כבר מובן. במאי הסרט דן ריד סינגר על הבעיות בסרט שלו והצהיר שהתחקיר שעשה לא נופל מרף השלמות: "הם נתנו עדות כל כך משכנעת ועיקבית, לא עלה שום דבר לא שזורע ספק במה שהם אמרו לי ובמה שבסרט". ריד התעקש לדבר רק עם ווייד רובסון, ג'יימס סייפצ'אק, המשפחות שלהם ו"חוקרים מהתביעה" במשפט של 2005 - בכך הסתכם התחקיר שלו. הוא התעלם מילדים שיש להם סיפורים אחרים לספר, הוא לא פנה למשפחה של ג'קסון, לעורכי הדין של ג'קסון, לעובדים בנוורלנד, והוא אפילו לא קרא את העדויות והתצהירים של רובסון וסייפצ'אק בבית המשפט בתביעות הנוכחיות שלהם נגד מייקל ג'קסון. כל אלה ברשות הכלל והיו גורמים לכל עיתונאי או יוצר סרטים אחר לערוך תחקיר הרבה יותר מקצועי.
צפו: השקרים שמאחורי "לעזוב את נוורלנד" (תרגום מובנה)