חיפוש

אחת התקופות המחפירות בהיסטוריה של העיתונות


אחת התקופות המחפירות ביותר בהיסטוריה של העיתונות

כפי שפורסם ב"הפינגטון פוסט" ב-13 ביוני 2010 (עודכן לאחרונה במאי 2011)

נכתב ע"י העיתונאי עתור הפרסים צ'ארלס ת'ומסון

היום לפני 5 שנים, שנים-עשר מושבעים זיכו פה אחד את מייקל ג'קסון על סעיפים שונים של התעללות מינית בילדים, קשירת קשר לפשע ומתן אלכוהול לקטין. קשה לדעת כיצד המשפט של מייקל ג'קסון ייזכר במהלך ההיסטוריה. אולי כדוגמה חיה לאובססיה של המערב עם סלבריטאים. אולי בתור ציד מכשפות של המאה ה-21. אני סבור שזה הולך להיזכר בתור אחת התקופות המחפירות ביותר בהיסטוריה של העיתונות.

רק כשאתה מוצא את עצמך נובר בקריאת קטעי עיתונות או צופה מחדש בשעות של הסיקורים בטלוויזיה, אתה באמת מבין את היקף הכישלונות של התקשורת. של כל התעשיה באופן גורף. בלי ספק, מספר מסוים של כתבים ואפילו מספר מסוים של גופים תקשורתיים ותחנות טלוויזיה העדיפו את התביעה יתר על המידה. אך הרבה מאוד מהמעשים הפסולים של המדיה היו ממוסדים. כשהתקשורת כל כך אובססיבית לכותרות, איך אפשר לצמצם 8 שעות של עדויות לתוך שני משפטים ועדיין להיות מדויק? בעידן של מבזקים מתגלגלים ועדכונים מידיים בבלוגים, איך אתה מתגבר על הפיתוי לרוץ אל מחוץ לבית המשפט הכי מהר שאפשר כדי להיות זה שידווח ראשון על ההאשמות הרועשות החדשות, אפילו אם זה אומר שתחמיץ את המשך העדויות?


כשאני מסתכל אחורה, על המשפט של מייקל ג'קסון, אני רואה תקשורת חסרת שליטה. הכמות העצומה של התעמולות, מצגי השווא, העיוותים והמידע שגוי הם כמעט בלתי ניתנים לתפיסה. כשקוראים את התמלילים מהמשפט לעומת קטעי עיתונות, המשפט שהוצג לנו בתקשורת אפילו לא דומה למה שהתרחש באולם בית המשפט. התמלילים מציגים מצעד אינסופי של עדי תביעה מפוקפקים שבכל רגע נתפסים במתן עדות שקר ונשברים תחת החקירה הנגדית של ההגנה. יום אחרי יום, גזרי העיתונים וסרטוני החדשות בטלוויזיה מפרטים האשמות מזוויעות כמו גם אכזריות בלתי נתפסת.


זה היה ב-18 בנובמבר 2003 כאשר 70 קציני משטרה פשטו על חוות נוורלנד של מייקל ג'קסון. ברגע שפורסמה הידיעה על אותה הפשיטה, ערוצי חדשות זנחו את סדר היום שלהם ועברו לסיקור תקשורתי של 24 שעות על המתרחש באחוזה. כשנודע שג'קסון מואשם בהתעללות בילד צעיר שהחלים מסרטן, גאווין ארוויזו, הילד המפורסם שהחזיק את ידו של הזמר בסרט של מרטין באשיר "לחיות עם מייקל ג'קסון", התקשורת נכנסה להילוך גבוה. רשתות האינטרנט היו כה אובססיביות לגבי הסקנדל של ג'קסון, עד כדי כך שמתקפת הטרור בטורקיה בקושי זכתה לסיקור תקשורתי, ורק רשת CNN טרחה להעביר בשידור חי את מסיבת העיתונאים של ג'ורג בוש וטוני בלייר בנוגע לאסון.


כל שלושת רשתות המדיה הגדולות מיד התחילו לשדר תוכניות ספיישל באורך שעה אחת על הסקנדל של ג'קסון, תוך כדי התעלמות מהעובדה ששום דבר לגבי ההאשמות עדיין לא ידוע והתובעים טרם השיבו לשאלות. רשת CBS הקדישה פרק של התוכנית 48Hours Investigates לסיקור המעצר, בזמן שהתוכניות Dateline של NBC ו-20/20 של ABC מיהרו בעצמן לערוך פרקי ספיישל בנושא. יומיים לאחר הפשיטה על חוות נוורלנד, ועוד לפני שג'קסון בכלל נעצר, ערוץ VH1 הכריז על דוקומנטרי באורך של חצי שעה שנקרא Michael Jackson Sex Scandal.


המגזין Daily Variety תיאר את המקרה של ג'קסון כ"מתחת השמיים לכלי התקשורת, במיוחד לערוצי הכבלים ולתחנות המקומיות ששואפות להעלות את נתוני הרייטינג שלהן בשבוע האחרון והחשוב של חודש נובמבר".


ה"Daily Variety" צדקו, נתוני הצפייה בתוכניות בתחום חדשות הבידור עלו בצורה חדה כשהסיפור על ג'קסון פרץ: הרייטינג של Access Hollywood עלה בעשרה אחוזים לעומת השבוע הקודם. Entertainment Tonight ו-Extra הגיעו לשיאי צפייה עונתיים ו-Celebrity Justice גם נהנו מעליה של שמונה אחוזים.


גם עיתוני החדשות הגיבו באותה ההיסטריה של תחנות הטלוויזיה: "חולה!" צווח ה-New York Daily, "בוא נראה אותך יוצא מזה עכשיו, ג'אקו" גער ה-New York Post. עיתון החדשות הגדול ביותר של בריטניה, The Sun, הפיץ כתבה עם הכותרת: "הוא 'רע', הוא 'מסוכן', הוא 'היסטוריה". הכתבה הציגה את ג'קסון בתור "שחור לשעבר, מפורסם לשעבר", "פריק", כ"אדם מעוות" שהילדים שלו צריכים להילקח ממנו. "אם הוא לא היה כוכב פופ עם ערימות של מזומן להתחבא מאחוריהן", נכתב, "הוא היה נתפס כבר מזמן".


כשכלי התקשורת ראו את העליה במספר הצופים שיצר הסקנדל על ג'קסון, הם הפכו את זה למשימה שלהם לחלוב כל מידע אפשרי מהמשפט. טום סינקלר מ-Entertainment Weekly כתב: "מומחי התקשורת – מהכתב בצהובון הכי זול ועד לכתבי עיתון החדשות הכי מהודר, כולם נכנסו להילוך גבוה בחיפוש אחר כל דבר שיעזור להם לכתוב טור או לקבל זמן אוויר עם סקופים בלתי פוסקים על ג'אקו."


"הלחץ על אנשי התקשורת היה עצום", סיפר עורך הדין הרלנד בראון לסינקלר. "אז, עורכי דין שמעולם לא שמעת עליהם החלו להופיע בטלויזיה ולפרט על תיקים שבכלל לא קשורים לעניין".


סינקלר הוסיף "לא רק עורכי דין, כל אחד החל מרופאים, סופרים, פסיכיאטרים ועד למוכרים של חנויות נוחות שפעם שירתו את ג'קסון והיום מביעים עליו את דעתם בטלויזיה ובעיתונים".


בזמן שהתקשורת הייתה עסוקה ברדיפה של גורמים מפוקפקים שטענו שיש להם ידע בתחום המדובר לטובת אחוזי צפייה גבוהים, התובעים שבנו את התיק נגד ג'קסון המנוח התנהלו באופן מפוקפק ביותר – אך נראה שלתקשורת לא היה אכפת.

התובע המחוזי טום סנדון

במהלך הפשיטה המשטרתית על אחוזת "נוורלנד", התובע המחוזי טום סנדון – אותו תובע שניסה לתבוע את ג'קסון בשנת 1993 ללא הצלחה – והשוטרים שלו הפרו את תנאי צו החיפוש בכך שנכנסו למשרדו של ג'קסון ולקחו ערימות של מסמכים עסקיים לא רלוונטיים. הם בנוסף לכך פשטו שלא כחוק על המשרד של החוקר הפרטי מצד ההגנה של ג'קסון וגנבו מסמכים של צוות ההגנה מביתו של עוזרו האישי של ג'קסון.


סנדון עצמו גם נתפס על כך ששינה מרכיבים בסיסיים בתביעה שלו בכל פעם שהובאו ראיות חדשות שסתרו

את הטענות של משפחת ארוויזו. לדוגמא, כשסנדון גילה שקיימים שני ראיונות מוקלטים של משפחת ארוויזו משבחים את ג'קסון ומכחישים כל טענה על התעללות, הוא הציג אישום בגין קשירת קשר וחטיפה, ולפיו הוא טען שהראיונות הללו נכפו עליהם ונעשו בניגוד לרצונם.


מקרה נוסף קרה אחרי ריאיון של עורך הדין של ג'קסון. בינואר 2004 מארק גראגוס, שיצג את ג'קסון באותה תקופה, התראיין בתוכנית של רשת NBC ואמר שלזמר היה "אליבי מוצק כמו בטון עטוף בברזל" בתאריכים המופיעים בכתב האישום. עד שהתקיים הדיון בבית המשפט להעמיד את ג'קסון לדין בגין קשירת קשר לפשע, התאריכים של ההתעללות המינית בכתב האישום פתאום זזו בשבועיים.


לאחר מכן, נתפס סנדון כשהוא מנסה לשתול טביעות אצבע כראיות נגד ג'קסון, כאשר איפשר למתלונן גאווין ארוויזו לגעת במגזינים למבוגרים ללא כפפות במהלך הדיונים מול חבר המושבעים ומיד ארז אותם כחלק מהראיות ושלח אותם לפענוח של טביעות האצבע.


לא רק שמרבית ערוצי המדיה התעלמו מההתנהלות המפוקפקת והלא חוקית לעיתים מצד התביעה, זה נראה שהם (ערוצי התקשורת) היו מאוד שמחים לדווח תעמולה מפלילה מצד התביעה למרות החוסר המוחלט בראיות תומכות. כך למשל דיאן דימונד הופיעה בתוכנית של לארי קינג ימים ספורים לאחר מעצרו של ג'קסון ודיברה ללא הפסקה על "ערימת מכתבי אהבה" שהכוכב לכאורה כתב לגאווין ארויזו.

דיאן דימונד

"האם מישהו כאן מודע לקיומם של המכתבים האלה?" שאל קינג. "בהחלט," השיבה דימונד "אני בהחלט מודעת לקיומם של מכתבים אלו."

"דיאן, האם קראת אותם?" -"לא, לא קראתי אותם".


דימונד הודתה שהיא מעולם לא ראתה את המכתבים, ובוודאי שלא קראה אותם, אבל היא אמרה שהיא יודעת על קיומם של המכתבים מ"מקורות בכירים במערכת אכיפת החוק". אך מכתבי האהבה האלה מעולם לא נמצאו או היו קיימים. כשדימונד אמרה ש"היא לגמרי מודעת" לקיומם של המכתבים האלה, היא ללא הסתמכה על הודעתם של גורמי המשטרה. במקרה הטוב, גורמי המשטרה חזרו על טענות משפחת ארוויזו בתום לב, במקרה הרע, הם בדו את הסיפור בעצמם על מנת להכתים את שמו של ג'קסון. כך או כך הסיפור הזה הסתובב בעולם ללא שמץ של ראיה שתמכה בו.


בין יום מעצרו של ג'קסון לפתיחת המשפט היתה שנה שלמה והתקשורת נאלצה למשוך את הסיפור ככל הניתן בזמן הזה. מתוך ידיעה שג'קסון היה מחויב בצו איסור פרסום ולכן היה מנוע מלהגיב, תומכיהם של התביעה החלו להדליף לתקשורת מסמכים שונים כגון ההצהרה של צ'נדלר משנת 1993. התקשורת, שהייתה רעבה לסקנדלים וסנסציות עטו עליהם.


במקביל, טענות שנמכרו לתוכניות טלוויזיה צהובות ע"י עובדים ממורמרים לשעבר משנות ה-90, מוחזרו והוצגו ללא הרף כחדשות. פרטים מעטים על תביעתה של משפחת ארוויזו גם כן הודלפו מעת לעת לתקשורת.


בזמן שמרבית כלי התקשורת דיווחו על הסיפורים כהאשמות במקום עובדות, הכמות העצומה והתדירות הגבוהה של סיפורים שקשרו את ג'קסון להתעללות מינית מכוערת, בנוסף לעובדה שג'קסון לא יכול להגיב לסיפורים האלה ולהגן על עצמו, היו הרסניות לתדמיתו הציבורית של הכוכב.


המשפט החל בתחילת שנת 2005 עם בחירת חבר המושבעים. כשדימונד נשאלה ע"י רשת NBC על האופן בו בחרו צוותי ההגנה והתביעה את חבר המושבעים, זאת ענתה "ההבדל הוא שהתביעה תחפש מושבעים שלהם יש תחושה של 'טוב מול רע' ו'נכון ולא נכון'".

מיד אחרי בחירת חבר המושבעים, העיתון Newsweek כבר ניסה להטיל דופי באמינותם, בטענה שחבר מושבעים מהמעמד הבינוני לא יכולים לשפוט בהוגנות תביעה של משפחה מהמעמד הנמוך. במאמר שכותרתו "Playing the Class Card" המגזין טען ש"המשפט של ג'קסון יוכרע לפי גורמים אחרים שאינם גזע, ואנחנו לא מתכוונים לראיות".


כשהמשפט נכנס להילוך, מאוד מהר נמצא כי התיק מלא חורים. ההוכחות היחידות שהתביעה הציגה היו ערימה של מגזיני פורנו הטרוסקסואלים ומספר ספרי אמנות חוקיים. עורך הדין של ג'קסון, תומאס מזארו, כתב בעתירה לבית המשפט "המאמץ להעמיד לדין את מר ג'קסון על כך שיש לו את אחת הספריות הפרטיות הגדולות ביותר בעולם הוא מדאיג. מאז הימים החשוכים של לפני כשלושת רבעי מאה, לא נשמע כדבר שתביעה טוענת שהחזקה של ספרים מאת אמן ידוע משמשת כראיה לעבירה על החוק במדינה".

מייקל ג'קסון ותומאס מזארו בבית המשפט

סטאר, אחיו של גאווין ארוויזו, עלה לדוכן העדים בשלב מוקדם של המשפט וטען שהיה עד לשני מקרים ספציפיים של התעללות מינית אך העדות שלו כלל לא היתה עקבית. בנוגע לאחד המעשים שנעשו לכאורה, במשפט הוא טען כי ראה את ג'קסון מלטף את גאווין, אך בתיאור קודם של אותו מקרה הוא סיפר משהו שונה לגמרי - שראה את ג'קסון משפשף את איבר מינו על ישבנו של גאווין. בנוסף הוא סיפר שני סיפורים שונים לחלוטין בנוגע למעשה אחר לכאורה בשני ימים עוקבים של המשפט. 


במהלך חקירה נגדית תומאס מזארו, עורך דינו של ג'קסון, הציג בפני הנער עותק של המגזין האירוטי "Barley Legal" ושאל שוב ושוב אם זאת המהדורה הספציפית שג'קסון הראה לו ולאחיו. הנער התעקש שכן, רק שאז מזארו חשף שאותה מהדורה בכלל פורסמה באוגוסט 2003; חמישה חודשים אחרי שמשפחת ארוויזו עזבה את נוורלנד.


אבל כל המידע הזה לא דווח כלל בתקשורת, שהתמקדה רק בטענות של הנער ולא בחקירות הנגדיות של ההגנה, ששחקו לגמרי את הטענות. ההאשמות יוצרות "באז" טוב וחקירה נגדית ומורכבת - לא.


כשגאווין ארוויזו עלה לדוכן העדים, הוא טען שג'קסון יזם את מקרה ההטרדה הראשון בכך שאמר לו שכל הנערים חייבים לאונן אחרת הם יהפכו לאנסים. אך בחקירה הנגדית, תומאס מזארו הראה שהנער כבר הודה בעבר שהייתה זו בכלל סבתו שאמרה לו את זה - לא ג'קסון. מה שאומר שכל הסיפור על ההטרדה מבוסס על שקר.

תחת החקירה הצולבת של ההגנה הנער העיד שכלל לא הרגיש מפוחד בנוורלנד ושמעולם לא רצה לעזוב. בכך הוא סתר את הטענה שג'קסון החזיק אותם בנוורלנד בניגוד לרצונם. בנוסף, התיאורים שלו על ההתעללות לכאורה סתרו לחלוטין את העדות של אחיו.


אך לרוע מזלו של ג'קסון, החקירה הנגדית מול גאווין ארוויזו זכתה להתעלמות מוחלטת בזמן שהעיתונים גיחכו וריכלו על ג'קסון שהגיע לבית המשפט במכנסי פיג'מה. ביום הראשון שבו הגיע הנער להעיד, ג'קסון החליק על גבו כשהיה במקלחת, פגע בריאה שלו והובהל לבית החולים. השופט רודני מלוויל הוציא צו שהורה לעצור את ג'קסון אם לא יופיע בבית המשפט תוך שעה. הזמר מיהר להגיע כשהוא לבוש במכנסי פיג'מה שהיו עליו כשהובהל לבית החולים.

התמונות של ג'קסון בפיג'מה הופצו ברחבי העולם וברוב המקרים מבלי לציין כלל את הפציעה של ג'קסון או את הסיבה שהיה לבוש כך. עיתונאים רבים האשימו את ג'קסון בזיוף של כל האירוע כדי לקבל סימפטיה, למרות שסימפטיה זה הדבר האחרון שמתאר את התגובה של התקשורת.

התקרית לא מנעה מהתקשורת להפיץ את ההאשמות הנוראיות של גאווין ארוויזו מסביב לעולם ביום שלמחרת. חלק מערוצי הטלוויזיה דיווחו על עדותו של ארוויזו כעובדה ולא כטענה. "הוא אמר שבנים שלא עושים את זה יכולים להפוך לאנסים סיפר הילד החולה לבית המשפט על הסקס של ג'אקו" - נכתב בעיתון The Mirror.


אבל החקירה הנגדית של הילד היתה סיפור אחר לגמרי. היא עברה כמעט לגמרי ללא דיווח. במקום כותרות על השקרים של גאווין ארוויזו והעדויות הסותרות של שני האחים שלו, דפי העיתונים היו מלאים בשברי דעות עוקצניות על הפיג'מה של ג'קסון, למרות שכבר עברו מספר ימים מאז "יום הפיג'מה". אלפי מילים הוקדשו לשאלה האם ג'קסון חבש פאה או לא, והעיתון The Sun אפילו הריץ מאמר שתקף את ג'קסון על כך שהוא עונד אביזרי אופנה על דש הג'קט שלו בכל יום. זה היה נראה כאילו התקשורת תכתוב כל דבר על מנת להתעלם מהחקירה הנגדית נגד הילד שלגמרי ערערה את טענות התביעה.


המנהג של דיווח ההאשמות המחרידות והתעלמות מוחלטת מהחקירה הנגדית (שפגעה באמינות שלהן) הפך לטרנד ברור לאורך כל המשפט נגד ג'קסון. בראיון שנערך באפריל 2005 עם מאט דרג', הסביר העיתונאי רוג'ר פרידמן מטעם Fox: "מה שלא דווח זה שהחקירה הנגדית של העדים האלה היא בדרך כלל קטלנית עבורם". הוא הוסיף שכל פעם שמישהו אמר משהו תאוותני או דרמטי על ג'קסון המדיה "רצה החוצה לדווח על זה" והתעלמה מהחקירה הנגדית שבאה אחר כך.

דרג' הסכים איתו והוסיף "אתם לא שומעים על כך שעד אחרי עד מתפרקים על דוכן העדים. אין עד אחד, לפחות לאחרונה, שלא הודה שנתן עדות שקר במהלך התיק הנוכחי או תיק קודם".

הטרנד המטריד הזה של התעלמות מוחלטת מהחקירות הנגדיות היה מורגש במיוחד בסיקור התקשורתי של העדות של קיקי פורנייר. תחת החקירה הישירה של התביעה, פורנייר – מנהלת משק הבית בחוות נוורלנד, העידה שכאשר ילדים היו בנוורלנד הם בדרך כלל היו לא ממושמעים, ולפעמים היא ראתה ילדים שהיו כל כך היפראקטיביים שייתכן והם היו תחת השפעה של משהו. התקשורת מיהרה לדווח על הפצצה לכאורה ופספסה את אחת העדויות המשמעותיות ביותר בכל המשפט הזה.

תחת חקירה נגדית של תומאס מזארו, פורנייר אמרה שבמהלך השבועות האחרונים של משפחת ארוויזו בנוורלנד, נקודת הזמן שבה לכאורה התרחשה התקיפה המינית, שני החדרים של הילדים היו תמיד מבולגנים מה שגרם לה להאמין שהילדים תמיד ישנו במגוריהם (ולא בחדר השינה של מייקל ג'קסון).

היא בנוסף העידה שסטאר ארוויזו איים עליה עם סכין במטבח, והסבירה שהיא לא הרגישה שהוא מתלוצץ ושהיא חשבה ש"הוא מנסה לבסס סוג מסוים של סמכות".

במכת מחץ להאשמות הקונספירציה המגוחכות של התביעה, פורנייר צחקה על הרעיון שמישהו יכול היה להיות מוחזק נגד רצונו בחוות נוורלנד, והעידה בפני חבר המושבעים שסביב הבית אין גדרות והמשפחה יכלה לצאת בקלות בכל עת.

כשג'נט, אימם של גאווין וסטאר, עלתה לדוכן העדים טום סנדון נראה מחזיק את ראשו בשתי ידיו. היא טענה שאותו וידאו שבו היא והילדים משבחים את ג'קסון היה מתוכנן מילה במילה ע"י אדם גרמני שבקושי דיבר אנגלית. בקטעים שנחתכו מהעריכה היא נראתה מהללת שבחים על ג'קסון ואז הסתכלה למצלמה במבוכה ושאלה אם זה מוקלט. גם זה עפ"י הטענה שלה היה מבוים.

היא טענה שהיא הוחזקה כבת ערובה בנוורלנד, אף על פי שרישומים וקבלות מראים שהיא יצאה וחזרה מהמקום בשלושה מקרים שונים באותו זמן "שהוחזקה בשבי". בנוסף התגלה שלאחרונה היא הייתה תחת חקירה על הונאת רווחה ובנוסף אספה כספים במרמה על גבי המחלה של בנה, ביקשה תרומות כדי לשלם על הטיפול בסרטן למרות שהביטוח כבר נתן להם כיסוי לכך.

אפילו התומכים הכי נלהבים של התביעה נאלצו להודות שג'נט ארוויזו הייתה עדה הרסנית לתביעה. כולם חוץ מדיאן דימונד שבמרץ 2005 השתמשה בהונאת הרווחה של ג'נט ארוויזו (שאף הורשעה על כך בעקבות המשפט של ג'קסון) בתור הוכחה לאשמתו של ג'קסון, כשסגרה מאמר ב-"New York Post" עם משפט המחץ: "פדופילים לא מכוונים לילדים עם הורים בסגנון של אוזי והארייט" (סמל למשפחה אמידה וערכית).


ג'נט ארוויזו

בעוד התביעה ראו את התיק שלהם מתפורר לנגד עיניהם, הם הגישו עתירה להציג ראיות לגבי "עבירות קודמות" במשפט הנוכחי. הבקשה אושרה. התובעים אמרו למושבעים שהם ישמעו עדויות הנוגעות לחמישה קורבנות קודמים לכאורה. אך כל אותם חמישה מקרים קודמים התגלו כבדיחה אף יותר גדולה מהטענות של משפחת ארוויזו.

מצעד של שומרי ראש ואנשי משק בית ממורמרים עלו לדוכן העדים בטענה שהם היו עדים להתעללות מינית, כשהרוב הגדול בוצע לכאורה על שלושה נערים: ווייד רובסון, ברט בארנס ומקולי קאלקין. אך שלושת הנערים הללו היו העדים הראשונים מצד ההגנה וכל אחד מהם העיד שג'קסון מעולם לא נגע בהם ואף כעסו על עצם הרמיזה שקרה להם משהו.


יתרה מכך, התגלה שכל אחד מאותם עובדים לשעבר, פוטרו ע"י ג'קסון בגין גניבת רכוש מהשטח שלו או שהפסידו בתביעה בטענה שפוטרו באופן לא חוקי ובסופו של דבר חייבים לג'קסון סכומים גדולים של כסף. הם מעולם לא אמרו למשטרה על ההתעללות המינית שלכאורה היו עדים לה, אפילו כשנשאלו על כך בקשר להאשמות של ג'ורדי צ'נדלר ב-1993. רק לאחר מכן הם ניסו למכור סיפורים לעיתונים – ולפעמים גם הצליחו. ככל שהסכום שקיבלו מהצהובונים עלה, כך הטענות שלהם נהיו יותר ויותר עסיסיות.


בראיון עם מאט דרוג', העיתונאי רוג'ר פרידמן בא בטענות על כך שהתקשורת מהחקירה הנגדית של העדים על אותם "עבירות קודמות" - מה שהוביל לדיווחים מסולפים. הוא אמר: "בשעה הראשונה של יום חמישי, שהתחילה עם הבחור הזה, ראלף קקון, שעבד כשומר ראש בחווה. הוא סיפר את סיפור הכי שערורייתי, זה היה מאוד מפורט. וכמובן שכולם רצו החוצה כדי לדווח על זה. אך ב-10 דקות שלפני ההפסקה הראשונה של יום חמישי, תומאס מזארו קם וערך את החקירה הנגדית מול הבחור הזה - והשמיד אותו."

ג'ייסון פרנסיה, "הקורבן" הרביעי, עלה לדוכן העדים וטען שכשהיה ילד, ג'קסון התעלל בו מינית בשלושה מקרים שונים. כשהתבקש לפרט את "ההתעללות", הוא אמר שג'קסון דגדג אותו שלוש פעמים מעל הבגדים שלו ושהוא הזדקק לטיפול של שנים כדי להתגבר על זה. חבר המושבעים נראה מגלגל עיניים אך הכתבים, כולל דן אברמז, הכריזו עליו כ"משכנע", וחזו שהוא יכול להיות העד שישלח את ג'קסון אל מאחורי הסורגים.

התקשורת טענה שוב ושוב שההאשמות של פרנסיה נוצרו ב-1990, והובילו צופים להאמין שיש האשמות שקדמו לג'ורדן צ'נדלר. אך למעשה, למרות שג'ייסון פרנסיה טען שההתעללות קרו ב-1990, הוא לא דיווח על כך למשטרה עד אשר הגיעה הסערה התקשורתית בנוגע לטענות של משפחת צ'נדלר בשנת 1993. באותה תקופה, בלנקה פרסניה, שהיתה עוזרת בית באחוזת נוורלנד קיבלה 20 אלף דולר על ריאיון שנתנה לדיאן דימונד ב-Hard Copy, ועוד 2.4 מיליון דולר בהסדר כספי מג'קסון.

בלנקה פרנסיה בריאיון לדיאן דימונד

יתרה מכך, תמלילים מתוך ראיונות משטרתיים הראו שפרנסיה שינה את גרסתו באין מפריע ושבמקור הוא התעקש שמעולם לא חווה התעללות מינית. התמלילים בנוסף הראו שהוא אמר שהוא הוטרד רק לאחר שהשוטרים חרגו מנהלי החקירה שוב ושוב. פעם אחר פעם הם התייחסו לג'קסון כ"מתעלל". במקרה אחד הם סיפרו לילד שג'קסון התעלל מינית במקולי קאלקין, וטענו שעל מנת להציל את קאלקין, פרנסיה חייב לספר להם שהוא נוצל מינית ע"י הכוכב. כמו כן, תמלילים הראו כי פרנסיה אמר על המשטרה "הם גרמו לי להמציא דברים. הם לא הפסיקו ללחוץ. אני רציתי לתת להם מכות בראש."  

ה"קורבן" החמישי היה ג'ורדן צ'נדלר, שהעדיף לברוח מהארץ במקום להעיד נגיד מי שהיה חבר שלו. תומאס מזארו סיפר בהרצאה שהתקיימה באוניברסיטת הארוורד מאוחר יותר באותה שנה: "התובעים ניסו להשיג אותו ולזמן אותו להעיד אבל הוא לא הגיע. אם הוא היה מגיע, היו לי עדים שהיו מוכנים להתייצב בבית המשפט ולהעיד שהוא אמר להם שזה מעולם לא קרה ושהוא בחיים לא ידבר עם ההורים שלו בגלל מה שהם גרמו לו להגיד נגד ג'קסון. מסתבר גם שכקטין ג'ורדן הגיש בקשה לביטול האפוטרופוס של שני הוריו".


ג'ון צ'נדלר, אמו של ג'ורדן, העידה שהיא לא דיברה עם בנה במשך 11 שנים. כשנשאלה לגבי המקרה ב-1993, נדמה היה שהיא סבלה ממקרה חמור של זיכרון סלקטיבי. בנקודה מסויימת היא טענה שהיא לא זוכרת שג'קסון תבע אותה ולאחר מכן טענה שמעולם לא שמעה על עורך הדין שלה. כמו כן היא מעולם לא הייתה עדה למקרה התעללות מינית.

כשהתביעה סיימה להציג את התיק שלה, נראה היה שהתקשורת איבדה עניין במשפט.  לתיק ההגנה ניתן באופן יחסי פחות מקום בעיתון ופחות זמן שידור בטלוויזיה. העיתון The Hollywood Reporter, שהקפיד לדווח בחריצות על המשפט של ג'קסון, לא דיווח שבועיים שלמים על תיק ההגנה. הגישה היתה שאם העדות לא גרפית ו"אירוטית",  אם היא לא יצרה כותרת קליטה, לא היה שווה לדווח עליה.


ההגנה קראה למספר עדים פנטסטיים; בנים ובנות ששהו בקרבתו של ג'קסון ומעולם לא ראו התנהגות לא ראויה מצידו, עובדים שהעידו כי הבנים למשפחת ארוויזו שתו בעצמם אלכוהול כשג'קסון לא נכח בנוורלנד וסלבריטאים נוספים שסומנו כמטרה לסחיטה על ידי משפחת המתלונן. אבל מעט מאוד מהעדויות האלה הגיע לציבור הרחב. כאשר התובע הכללי טום סנדון התייחס לקומיקאי השחור כריס טאקר כ"ילד" (כינוי עם היסטוריה גזענית כלפי שחורים בארה"ב) במהלך העדות שלו, התקשורת לא הנידה עפעף.

כאשר שני הצדדים סיימו להציג את הטיעונים שלהם, נאמר לחבר המושבעים שאם יש להם ספק סביר בנוגע לאשמתו של ג'קסון - עליהם לזכות. כל אחד ששם לב להליכים יכול לראות שהספק היה כבר מעבר לסביר, שזה כבר לא מצחיק. כמעט כל עד של התביעה נתפס משקר תחת שבועה או שלמעשה חיזק את טיעוני ההגנה. לא היה בדל ראייה ולא עד אמין אחד שקישר את ג'קסון לפשע.

אך זה לא עצר את התקשורת ומומחים שונים מלחזות גזר דין "אשם", כשננסי גרייס מה-CNN הובילה בראש. עורך הדין רוברט שפירו, שבעבר יצג את משפחת צ'נדלר, הצהיר בביטחון ש"הולכים להרשיע את ג'קסון" בריאיון ל-CNN. התובעת לשעבר וונדי מרפי אמרה לרשת Fox News כי "אין שום ספק שאנחנו הולכים לראות פה הרשעה".


ההיסטריה של המעריצים מחוץ לבית המשפט הוכפלה בזו של הכתבים בתוך בית המשפט, ההכתבים היו כל כך נלהבים שהשופט רודני מלוויל הורה להם לשלוט בעצמם. תומאס מזארו אמר בדיעבד כי התקשורת "כמעט ריירה על כך שג'קסון יילך לכלא".


כאשר חבר המושבעים פסק 14 פעמים "לא אשם", התקשורת הייתה "מושפלת", אמר מזארו בראיון. חוקר התקשורת טים ראטן הגיב לאחר מכן: "אז מה קרה אחרי שג'קסון זוכה מכל הסעיפים? מבוכה? הירהורים? אולי חשבון נפש קטן? אולי הבעת חרטה על החיפזון לשפוט? לא". במקום זאת, התגובה היתה זעם מעורב בהשפלה והבעות פנים מבולבלות. הפעם הכוונת היתה על חבר המושבעים. בגיהנום אין זעם כמו של מגישי החדשות".

"לא אשם בכל הסעיפים"

במסיבת העיתונאים שלאחר הכרעת הדין, התובע טום סנדון המשיך להתייחס לגאווין ארוויזו כ"קורבן" והוא אמר שהוא חושד ש"גורם הפרסום" פגע בשיקול דעתם של המושבעים – טענה שהרבה כלי תקשורת השתמשו בה כאשר הם ערערו על שיקול דעתם של חבר המושבעים ועל הכרעת הדין שלהם.

דקות לאחר ההכרזה על הכרעת הדין, ננסי גרייס הופיעה ב-CourtTV וטענה שחבר המושבעים הלכו שבי אחר הפרסום של ג'קסון ובאופן תמוה טענה כי החולייה החלשה בתיק התביעה הייתה ג'נט ארוויזו: "אני אוכלת את הכובע עכשיו", אמרה. "וזה לא ממש טעים אבל אתם יודעים מה? אני לא ממש מופתעת. אני חשבתי שהקטע של הסלבריטי הוא עניין גדול, כשאתה חושב שאתה מכיר מישהו, כשצפית בהופעות שלהם, הקשבת לתקליטים שלהם, קראת את המילים לשירים והאמנת שהן מגיעות מהלב של מישהו... ג'קסון הוא מאוד כריזמטי למרות שהוא מעולם לא הובא לדוכן העדים, וזה מה שהשפיע על חבר המושבעים".


אני לא הולכת להפנות אצבע מאשימה כלפי האמא, למרות שלדעתי היא היתה החוליה החלשה בתיק של התביעה, אבל במציאות אני לא מופתעת. חשבתי שחבר המושבעים יפסוק לטובת עדי התביעה. מסתבר שההגנה הכריעה אותם לאחר החקירה הנגדית של האם. אני חושבת שהכל מסתכם בזה, חד וחלק". 

ננסי גרייס בסיקור המשפט

לאחר מכן, גרייס הצהירה שג'קסון נמצא "לא אשם בגין היותו סלבריטאי" ונראה שהיא ניסתה להפציר בראש חבר המושבעים פול רודריגז שיגיד שהוא האמין כי ג'קסון אכן ניצל מינית ילדים. אחת מהאורחות של גרייס, הפסיכולוגית בת'אני מרשל, תקפה באופן אישי את אחת מהמושבעות והפצירה ש"לאישה הזאת אין חיים".


בערוץ "Fox News", וונדי מרפי קטלגה את ג'קסון בתור "המתעלל החסין" ואמרה שהמושבעים צריכים לעבור בדיקת איי.קיו. לאחר מכן הוסיפה, "אני באמת חושבת שמדובר כאן בגורם של פרסום, לא של ראיות. אני לא חושבת שהמושבעים מבינים עד כמה הם היו מושפעים ממי מייקל ג'קסון היה... הם למעשה שמו מטרה על גבם של כל הילדים, במיוחד אלו שבסיכון גבוה, שעכשיו יכנסו לחייו של מייקל ג'קסון".


ג'פרין טובין, חוקר משפטי, אמר ל-CNN שחשב שהעדויות על "עבירות קודמות" היו "ראיות מועילות", למרות שמספר נערים שהיו מרכז העדויות האלה עלו לדוכן בתור עדים של ההגנה והכחישו את הטענות שעברו התעללות. הוא טען בנוסף שההגנה זכתה כי "הם יכלו לספר סיפור, וכידוע, מושבעים תמיד מבינים סיפורים יותר מאוסף של עובדות נפרדות".

עורך הדין רוברט שפירו היה היחיד שכיבד את פסק הדין, כשאמר לצופים שעליהם לקבל את החלטת המושבעים, מכיוון שהמושבעים היו "חלק מתוך אוכלוסייה מאוד שמרנית בקליפורניה ואם להם לא היה שום ספק, אז לאף אחד מאיתנו לא צריך להיות ספק".

למחרת בתוכנית Good Morning America דיאן סוייר תמכה ברעיון שפסק הדין הושפע מסטטוס הפרסום של ג'קסון. "אתם בטוחים?" היא הפצירה, "אתם בטוחים שעצם זה שנכנס לחדר מישהו בעל מוניטין כל כך גבוה לא השפיע כלל על ההחלטה?"


ה-Washington Post הגיב: "זיכוי לא בהכרח מנקה את שמו, אלא מעכיר את המים". גם ה-New York Post וה-New York Daily הריצו את הכותרת העוקצנית, "ילד, אוי ילד".

בכתבה האחרונה שלה ב-New York Post קוננה דיאן דימונד על פסק הדין "לא אשם", בטענה שזה הפך את מייקל ג'קסון למישהו שאי אפשר לגעת בו. היא כתבה, "הוא יצא מבית המשפט כאיש חופשי, לא אשם בכל הסעיפים. אבל מייקל ג'קסון הוא הרבה יותר מרק חופשי. יש לו עכשיו חופש לחיות באיזו דרך שהוא רק רוצה, עם מי שהוא רק רוצה, כי מי יעז לתבוע את מייקל ג'קסון שוב?"


בעיתון Sun הבריטי, דוברת הסלבריטאים ג'יין מור כתבה מאמר שכותרתו "אם חבר המושבעים מסכים שג'נט ארוויזו היא אמא רעה (והיא כן) איך הם נתנו לג'קסון להשתחרר?" והוא התחיל כך: "מייקל ג'קסון הוא חף מפשע. הצדק נעשה. או כך דמויות הלוני הטונס שנאספו מחוץ לבית המשפט יגרמו לנו להאמין". היא הטילה ספק ביכולת נפשית של חבר המושבעים וביטלה את מערכת המשפט האמריקאית בטענה שהם "לא אפויים". "שום דבר ואף אחד לא מתגלה כמנצח בתוך הבלגן המצער הזה", היא סיימה, "והכי פחות זה הבדיחה שהם מכנים 'צדק' אמריקני."

חבר המושבעים במשפט של מייקל ג'קסון

כתבת בעיתון ה-Sun, אלי רוס, ביטל את מעריציו של ג'קסון בטענה שהם "טיפשים, עצובים ובודדים". במאמר אחר של ה-Sun מגישת תוכניות הבוקר לוריין קלי כתבה "אל תשכחו את הילדים עדיין בסיכון... הילדים של ג'אקו" ובאופן גלוי התייחסה לג'קסון כאדם אשם. קלי - שאף פעם לא נכחה במשפטו של ג'קסון - מקוננת על כך שג'קסון "התחמק מזה", והתאבלה ש"במקום להתנוון בכלא, ג'קסון חזר עכשיו הביתה לנוורלנד". ג'קסון, היא מסכמת, היה "מפסידן פתטי וחולה שהשתמש בתהילה ובכסף שלו כדי לסנוור הורים של ילדים שהוא נדלק עליהם".


אחרי הזעם הראשוני, סיפורו של מייקל ג'קסון נעלם מהכותרות. היה ניתוח מזערי של פסק הדין ואיך הגיעו אליו. זיכוי נתפס כפחות רווחי לעומת הרשעה.

אכן, תומס מזארו אמר בשנים לאחר המשפט שאם ג'קסון היה מורשע זה היה יוצר תעשייה נוספת שתעסוק רק במייקל ג'קסון, שהיתה עוסקת בליצור סיפור בכל יום במהלך השנים הבאות. סאגות ארוכות טווח כמו משמורת על ילדיו של ג'קסון, שליטה באימפריה הכלכלית שלו, קורבנות אחרים שהיו מגישים תביעות אזרחיות ותהליך הערעורים הממושך היה מייצר אלפי סיפורים במשך חודשים, שנים ואפילו עשרות שנים.

"לשריף יש תא מוכן בכלא בשביל ג'קסון"

כליאתו של ג'קסון הייתה יוצרת כותרות מיותרות ובלתי נגמרות. מי מבקר אותו? מי לא? האם הוא נמצא בידוד? אם לא, מי האסירים שנמצאים איתו בתא? מי הסוהרים שלו? האם יש חברה לעט בכלא? האם נוכל להעלות מסוק מעל לחצר הכלא ולצלם אותו מתאמן? היו אינסוף אפשרויות. עוד לפני שחבר המושבעים החל עם הדיונים, התחילה מלחמה של הצעות מחיר סביב השאלה מי הראשון שיקבל את הזכות להדליף תמונות של ג'קסון בתא הכלא שלו.


הזיכוי לא היה כזה משתלם. בראיון ל-Newsweek, נשיא רשת CNN ג'ונתן קליין נזכר שהוא צפה בזיכוי של ג'קסון ומיד לאחר מכן אמר לסגניו "עכשיו יש לנו סיפור פחות מעניין". ה-Hollywood Reporter דיווח כי תוכניות הספיישל שנבנו בפזיזות על זיכויו של ג'קסון נכשלו ושידורים חוזרים של התוכנית Nanny 911 עקפו אותם ברייטינג.


הסיפור נגמר. לא היו סליחות ולא התנצלויות. לא הייתה שום בדיקה, לא נשאלו שאלות ולא בוצעו חקירות. אף אחד לא חשב על מה נגרם למייקל ג'קסון. התקשורת שמחה לאפשר לאנשים להאמין לדיווחים המסולפים והמוגבלים ביותר של המשפט. זה הכל.

כשמייקל ג'קסון הלך לעולמו, התקשורת שוב נכנסה להילוך מהיר. איזה סמים הרגו אותו? כמה זמן הוא השתמש בהם? מי רשם לו אותם? מה עוד היה במערכת שלו? כמה הוא שקל?

אבל הייתה שאלה אחת שאף אחד לא רצה לשאול: למה?

למה מייקל ג'קסון היה כל כך לחוץ ופרנואידי שהוא לא הצליח לישון שנת לילה טובה אלא אם כן מישהו תקע לתוך הזרוע שלו צינור מלא בחומרי הרדמה? אני חושב שאת התשובה ניתן למצוא בתוצאות סקרים שונים שנערכו בעקבות משפטו של מייקל ג'קסון.

בסקר שנערך ע"י Gallup שעות לאחר פסק הדין הראה ש-54% של אמריקאים לבנים ו-48% מכלל האוכלוסייה לא הסכימו עם גזר הדין של חבר המושבעים. בנוסף הסקר מצא כי 62% מהאנשים הרגישו שמעמדו של ג'קסון כסלבריטאי תרמה להכרעת הדין לטובתו. 34% אמרו שהם היו עצובים מגזר הדין ו-24% אמרו שהם כעסו. בסקר של חברת Fox News נמצא כי 37% מהמצביעים חשב שגזר הדין היה שגוי ואילו 25% אמרו ש"מפורסמים קונים צדק". בסקר של חברת Weekly נמצא נתון מדהים כי 88% מהנשאלים לא הסכימו עם הכרעת הדין.

התקשורת הימרה על הקהל וגם על ג'קסון. אחרי שנלחם על דרכו החוצה ממשפט מתיש ומחריד, רווי בהאשמות מחרידות ורצח אופי, מייקל ג'קסון היה צריך להרגיש צדק כאשר חבר המושבעים פסק פה אחד ובאנונימיות שהוא חף מפשע. אבל סיקור המשפט חסר האחריות של התקשורת גרם לכך שג'קסון מעולם לא באמת הרגיש שהוא נוקה מאשמה.

תומכיו של ג'קסון מחוץ לבית המשפט

מערכת המשפט אולי הכריזה עליו כחף מפשע אבל הציבור, בכללותו, עדיין חשב אחרת. האשמות שהופרכו בבית המשפט פורסמו ללא עוררין בתקשורת. עדויות לא יציבות נתפסו כעובדה. הצד של ההגנה נתקל ב בהתעלמות.

כאשר נשאלו לגבי אלה שחולקים על פסק הדין, ענו המושבעים "הם לא ראו את מה שאנחנו ראינו".

הם צודקים. אנחנו לא ראינו. אבל היינו צריכים לראות. ואלה שסירבו לספר לנו נשארו בתפקידם ללא בדיקה, ללא ענישה וחופשיים לעשות את אותו הדבר בדיוק לכל אחד אחר שירצו.

עכשיו, לזה אני קורא חוסר צדק.



0 צפיות
MJISRL18_OPACITY.png

With Michael Jackson Israel

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • Instagram Social Icon

© 2019 by MJstory. Created with Wix.com