החיים בצל ההאשמות: "אני אמות אדם

ללא ארץ ורק אלוהים ידע שאני חף מפשע"

"אבא שלי היה בוכה בלילות. דמיינו את אבא שלכם בוכה מולכם על זה שהעולם שונא אותו על משהו שהוא לא עשה. ובשבילי, הוא היה הדבר היחיד שחשוב. לראות את כל עולמי כל כך כואב, התחלתי לשנוא את העולם על מה שהם עשו לו. חשבתי, 'איך אנשים יכולים להיות כה מרושעים?'"

– פריס ג'קסון, בתו של מייקל ג'קסון.

קולו של מייקל ג'קסון לגבי ההאשמות נגדו מעולם לא באמת נשמע. לאורך השנים, הוא הוגבל מלדבר על כל הנוגע לפרטי ההאשמות וההליכים המשפטיים (כולל ההסדר הכספי ב-1993) כחלק מסעיפי איסור פרסום והגנה על המתלוננים.

מן הצד השני, אלה שלקחו חלק בהאשמות נגדו, קיבלו סיקור תקשורתי נרחב והשתמשו בפלטפורמות המדיה השונות להציג את טענותיהם. ובכך, מרבית הסיפורים והעדויות לגבי מצבו הנפשי של ג'קסון באותם ימים, פורסמו למעשה רק לאחר מותו. מקורבים למייקל סיפרו על אדם פגוע ושבור לב שהתקשה לחזור לחיות את חייו בנחת.

ניכר שהרדיפה והמתקפות הבלתי פוסקות של התקשורת ומערכת החוק השפיעו על מצבו הבריאותי והנפשי. כאשר הגיחו ההאשמות של משפחת צ'נדלר בקיץ של 1993, מייקל בדיוק התחיל סיבוב הופעות מחוץ לארה"ב. הסחיטה והאולטימטום של המשפחה החלו כשמייקל עוד היה בחזרות וכבר אז הוא התקשה לתפקד – אבל הוא היה מחויב לסיבוב ההופעות שעמד להתחיל.

בספטמבר 1993, הוא מגיע להופיע במוסקבה. במהלך שהותו בבירה הרוסית הוא כותב את השיר

"Stranger In Moscow" ("זר במוסקבה"). השיר חושף אותנו לעולמו הפנימי של מייקל; 

"נטוש בתוך התהילה, מלחמת עולמות במוחי ...

איך זה מרגיש להיות לבד וקפוא מבפנים?"

השיר שוחרר שנתיים לאחר מכן באלבום "HIStory" שהוגדר על ידי ג'קסון כ"אלבום אוטוביוגרפי".

באלבום הוא מתייחס בין היתר לנושא ההתמודדות מול האשמות שווא ויחס לא הוגן מצד המערכת. 

המתח הנפשי והלחץ המתמשך כתוצאה מאותן האשמות, הביאו להידרדרות במצבו: מספר הופעות בוטלו לאחר שהתמוטט מספר פעמים מאחורי הקלעים. לבסוף, ב-11 בנובמבר, 1993, הוא נאלץ להפסיק את סיבוב ההופעות לחלוטין לאחר שפיתח תלות במשככי כאבים. במבצע שבזמנו היה סודי, אליזבת טיילור ואנשיו של ג'קסון הגיעו לפנות את מייקל למכון גמילה ושיקום באירופה.

בתקופה שלאחר סגירת התביעה הכספית של משפחת צ'נדלר, ג'קסון המשיך להתמודד עם ההליכים הפליליים עד ששני חברי מושבעים החליטו פעמיים שאין עילה להעמיד אותו לדין. בשנים הבאות הוא ניסה להשאיר את הפרשיה מאחוריו ולהמשיך הלאה בחייו. ג'קסון התחתן לבת זוגתו באותן שנים, ליסה מארי פרסלי ולאחר מכן גם הפך לאבא. הוא חזר לאולפן להקליט שירים חדשים ויצא לסיבוב הופעות. התקשורת המשיכה בקו העוין כלפי מייקל והטילה ספק בחפותו.  
 

בשנת 2003 התמונה התחילה להשתנות לרעתו בשנית. לאחר שידור הסרט "לחיות עם מייקל ג'קסון" של העיתונאי בריטי מרטין באשיר, הקשר של ג'קסון עם ילדים עלה שוב לכותרות. באשיר העלה ספקולציות בנוגע ליחסיו עם גאווין ארויזו שהופיע בסרט הדוקומנטרי, ילד שהחלים מסרטן בזכות הסיוע של ג'קסון. באותה תקופה גאווין ומשפחתו הגנו עליו ותקפו את באשיר. אנשיו של ג'קסון תכננו את הצעד הבא שלהם - פרויקט חדש שישקם את השם של מייקל ג'קסון אחת ולתמיד. פרויקט שנגדע עקב האשמות חדשות. ב-18 בנובמבר 2003 מייקל היה בלאס וגאס בזמן שיצא נגדו צו מעצר ושבעים קציני משטרה פשטו על ביתו:

דיטר ויזנר, מנהלו האישי של ג'קסון באותה תקופה, היה זה שצריך לספר לו על החדשות. "מייקל היה עדיין בחדרו," ויזנר מסביר. "הוא ישב ליד האח כשנכנסתי, הוא היה מאוד שקט" הייתי צריך לספר לו וזה לא היה קל לספר למייקל דברים כאלה כי הוא היה במצב ממש טוב. הוא ראה את העתיד. כשהסיפור עם מרטין באשיר עלה, הוא היה מדוכא. עכשיו דברים התחילו להשתנות ומייקל התכונן לעשות דברים חדשים. ללכת לחדר שלו ולספר לו על משהו כל כך רע, זה היה אסון. אמרתי לו 'מייקל, יש חדשות רעות אבל מצד שני אתה צריך גם לראות את החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהמשטרה בחווה.' מייקל היה מופתע לגמרי. ישבתי לידו; הנחתי את היד שלי על הכתף שלו. הוא הסתכל עליי והוא היה ממש... יכולת לראות את הדם נעלם מהפנים שלו. הוא היה בהלם עמוק. אבל אמרתי לו, 'מייקל, עכשיו יש לך את ההזדמנות לנקות את הכל סוף סוף. אחת ולתמיד תוכל לטהר את הכל".

ויזנר אומר שג'קסון העביר את היומיים האלה בבכי, "ישבתי איתו יום ולילה. הוא היה בהלם; הוא בכה... הוא לא ידע מה לעשות. זה היה ממש רע. היינו אמורים לנסוע לאירופה. הוא היה נחוש להמשיך הלאה בחייו והכל היה מוכן. זה היה מצב נהדר ואז החדשות האלה הפתיעו אותו לגמרי. באמת. זה הרג אותו". 

יומיים אחרי הפשיטה על נוורלנד העצב של ג'קסון הפך לכעס. כשנחשף שהילד שמאחורי ההאשמות הוא לא אחר מגאווין ארויזו, הילד שג'קסון החזיק את ידו בסרט של מרטין באשיר ("לחיות עם מייקל ג'קסון"), מייקל החליט להילחם על שמו.

(לסיפור המלא)

הוא נאלץ לטוס בחזרה לקליפורניה להסגיר את עצמו למשטרה מתוקף החוק ובכך למעשה התחיל המשפט שהפך לקרב של חייו

מייקל ג'קסון נהג לקבל את פניהם של מעריצים שעמדו מחוץ לשערי נוורלנד ולהזמין אותם להתארח ולבלות מספר שעות בחווה המפורסמת. הוא המשיך לעשות זאת גם במהלך המשפט ומעריצים רבים מרחבי העולם הגיעו לנוורלנד ולבית המשפט כדי להביע תמיכה. בין המעריצים שפגשו את ג'קסון, היו גם שלוש מעריצות: בריג'יט בלומן, מרינה דובלר וסוניה ווינטרהולר, שהגיעו מגרמניה בינואר 2004. באחד הימים אוטובוס פרטי שהסיע את ג'קסון עצר וכל אחת מהן פגשה אותו למספר דקות. הן מספרות על החוויות שלהן בספר משותף שכתבו:

סוניה: "והנה עמדתי שם פתאום, ממש מול מייקל ואמרתי בטיפשיות 'היי מייקל'. ניסיתי בכל הכוח להיזכר בשאלות שכתבנו מראש, כדי לשאול אותו, אם יתאפשר. אולם באותו רגע, בזמן אמת, הכל נעלם. השאלה היחידה שעלתה לראשי ונראתה הכי הגיונית בסיטואציה הזאת היתה 'מה שלומך?', אז שאלתי אותו. מייקל פשוט עמד מולי ולא ענה. הוא אפילו לא הסתכל עליי. במקום, הוא אחז בחוזקה ביד שמאל שלי, בשתי ידיו. הוא אז רכן לכיווני ונשק לי על הלחיים, אבל עדיין לא אמר מילה. הייתי קצת מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות. אז שאלתי, "אתה בסדר?' והוא סוף סוף הישיר את מבטו אליי ואמר 'לא!', הוא המשיך בעוד הוא החזיק בידי: 'אני מעמיד פנים שאני בסדר, אבל אני לא. אני לא.' באותו הרגע הוא חיבק אותי חזק והבנתי שהוא בוכה. הו אלוהים, עכשיו התחלתי להבין למה הוא לא אמר כלום לפני כן. הוא ניסה לא לאבד קור רוח או לבכות, והשאלות שלי לא עזרו. עמדנו שם במשך זמן מה, מחובקים. מייקל בכה והרגשתי אותו רועד – למרות שהיה די חמים באוטובוס. לקח לי משהו כמו חצי דקה באמת להבין שמייקל מחבק אותי, בוכה ופשוט מראה לי את הרגשות האמיתיים שלו. עד לאותו הרגע חשבתי שהוא יהיה חזק וחיובי לגבי המשפט הקרב ובא, כפי שנראה בציבור, בשימוע שהתקיים כמה ימים לפני כן." (לסיפור המלא)

אחיו של מייקל, ג'רמיין, משתף בספרו על הימים שעברו על המשפחה בתקופת המשפט. באחד הימים מייקל מגיע במכנסי פיג'מה כחולים לבית המשפט, מה שהביא ללעג רב בתקשורת. לפנות אותו הבוקר, הוא נפצע בביתו ומובהל לבית החולים – ומשם הגיע אל בית המשפט. היה זה ה-10 במרץ, 2005, יום אחרי שגאווין ארויזו התחיל למסור את עדותו בבית המשפט.

"הטלפון מצלצל. זאת אמא, הקול שלה מלא דאגה. 'מייקל בבית החולים ...  אנחנו איתו. הוא החליק ונפל. זה הגב שלו'. 'אני בדרך' אמרתי, כבר מחוץ לדלת. בית המלון בו שהיתי היה במרחק שווה לבית המשפט ולנוורלנד, ובית החולים היה רק עיקוף קצר משם. מנהל בבית החולים מכניס אותי מהכניסה הצדדית כדי להימנע ממהומה בכניסה הראשית. במסדרון בקומה השניה של בית החולים, אני רואה מספר לא רגיל של אחיות ומטופלים מסתובבים במקום והרעש נחלש בעוד אני מתקרב. פמליה כמעט-נשיאותית של שומרי ראש מוכרים עומדת ליד דלת סגורה של חדר פרטי. הם זזים הצידה כדי לאפשר לי להיכנס. בתוך החדר, הווילונות מוסתים. באור המעומעם מייקל עומד, לבוש בפיג'מה עם הדפס כחול וג'קט שחור. 'היי ארמס,' ['Erms'; שם חיבה], הוא אומר, כמעט לוחש. 'אתה בסדר?' שאלתי. 'רק נפגעתי בגב', הוא מאלץ חיוך. הנפילה בביתו בזמן שיצא מהמקלחת, הותירה אותו בכאב איום וזה נראה כמו האגרוף האחרון בין כל האגרופים שהחיים נותנים לו באותה תקופה.

אבל הוא מטריד ילדים, נכון? מגיע לו, נכון? למשטרה בטח יש ראיות חותכות נגדו, אחרת זה לא היה מגיע לבית המשפט, נכון? לאנשים יש הרבה מה ללמוד על כמה שגוי היה המשפט הזה.

אמא וג'וסף הם היחידים שהיו שם איתנו, הם ישבו ליד הקיר בצד ימין. כמוני, הם לא ידעו מה לעשות חוץ מלהיות שם ולהראות חזקים. מייקל מתכווץ מהכאב בצלעות והגב התחתון, אבל אני חש שמכאוביו הנפשיים הרבה יותר קשים. בשבוע האחרון הייתי עד להידרדרות הפיזית שלו. בגיל 46, גוף הרקדן הצנום שלו נבל והפך שברירי; ההליכה שלו נהייתה כואבת ומקרטעת; ארשת הפנים המסנוורת שלו הצטמצמה לכדי חיוך מאולץ; הוא נראה כחוש, מותש. אני שונא מה ש[המשפט] עושה לו ואני רוצה שזה יפסיק. אני רוצה לצעוק את הצעקה שמייקל מעולם לא צעק. הוא נעמד ומתחיל לדבר על העדות בבית המשפט ביום שלפני, 'הם עושים את זה כדי להרוס אותי ... כדי להסית את כולם נגדי. זאת התוכנית שלהם, זאת התוכנית,' הוא אמר [...] 'מה עשיתי חוץ מדברים טובים? אני לא מבין...' אני יודע מה הוא חושב: הוא לא עשה כלום חוץ מליצור מוזיקה, להופיע ולהפיץ מסרים של תקווה, אהבה ואנושיות, ולהגביר מודעות לאיך שאנחנו אמורים להיות אחד עם השני, ועם ילדים במיוחד, ובכל זאת הוא מואשם בפגיעה בילד.  

...

מייקל מרים את מבטו מהרצפה. הוא נראה הכי עצוב שראיתי אותו אי פעם, אבל אני מבין שהוא רק רוצה לדבר. עד לאותה נקודה, הוא בקושי הפגין לידנו רגשות. הוא היה מאופק ונחוש, הוא דיבר על האמונה שלו, על כך שהוא מאמין בדינו של אלוהים, לא בדין של האיש בגלימה. אבל השליטה שלו חמקה מידיו, ללא ספק כתוצאה מהעדות [של גאווין ארויזו] אתמול  ובהשפעה מהתסכול שנבע מהפציעה בגב. זה כבר נהיה יותר מדי. 'כל מה שהם אומרים עליי לא נכון. למה הם אומרים את הדברים האלה?' 'הו, מתוק שלי...' אמא אומרת, מייקל מרים את היד. הוא עדיין מדבר. 'הם אומרים את כל הדברים הנוראיים האלה עליי. אני ככה, אני זה. אני מלבין את העור שלי. אני פוגע בילדים. אני בחיים לא... זה לא נכון, הכל לא נכון,' הוא אומר, הקול שלו שקט, רועד. הוא מתחיל למשוך את הג'קט שלו, כמו ילד רוגז שרוצה להוריד את התלבושת שלו, מתנדנד מרגל לרגל, מתעלם מכאב הגב שלו. 

'מייקל...' אמא מתחילה לדבר. אבל הדמעות כבר התחילו לזלוג. 'הם יכולים להאשים אותי ולגרום לעולם לחשוב שהם כל כך צודקים, אבל הם כל כך טועים... הם כל כך טועים'. ג'וסף נשאר משותק מהפגנת הרגשות הזאת. הידיים של אמא מסתירות את פניה. מייקל מושך את הג'קט מהכפתורים ונאבק לצאת מהשרוולים. הג'קט נופל מהכתפיים שלו ונתלה על הזרועות שלו, חושף את החזה שלו.

הוא מתייפח. 'הסתכלו עליי... הסתכלו עליי! אני האיש הכי לא מובן בעולם!' הוא מתפרק. הוא עומד מולנו, ראשו שמוט, כאילו הוא מתבייש.

זאת הפעם הראשונה שאני רואה כמה מחלת העור שלו חמורה, וזה מפתיע אותי. עם המודעות העצמית שלו הוא הסתיר את הגוף שלו אפילו מהמשפחה שלו עד עכשיו. פלג הגוף העליון שלו בצבע חום בהיר מותז באזורים נרחבים, וכתמים של לבן מפוזרים על החזה העליון שלו; כתם לבן מכסה את בית החזה שלו והבטן, ועוד אחד בצד הגוף, וכתמים נוספים מכסים את אחת הכתפיים והזרוע שלו. יש יותר לבן מחום, צבע העור הטבעי שלו: הוא נראה כמו איש לבן שנשפך עליו קפה. זאת מחלת העור – הויטיליגו – שהעולם הציני הזה אומר שאין לו, ומעדיף להאמין שהוא הלבין את עורו.

'ניסיתי לעורר השראה ... ניסיתי ללמד ...' הקול שלו דועך כשאמא ניגשת לנחם אותו. 'אלוהים יודע את האמת. אלוהים יודע את האמת,' היא חוזרת שוב ושוב. כולנו מקיפים אותו, לא יכולים לחבק אותו בגלל הגב שלו, אבל זה בכל זאת ניחום. אני עוזר לו ללבוש שוב את הג'קט שלו. 'תהיה חזק, מייקל,' אמרתי. 'הכל יהיה בסדר'. לא לוקח לו הרבה זמן לאסוף את עצמו והוא מתנצל. 'אני חזק. אני בסדר,' הוא אומר [...] אחרי שעזבתי, שומרי הראש העבירו הודעה שהגיעה מעורך הדין של מייקל, תום מזארו, מבית המשפט. השופט לא מרוצה מכך שמייקל מאחר, ואם הוא לא יגיע תוך שעה, הערבות שלו תבוטל. אפילו לכאב האמיתי שלו לא מאמינים."

(לסיפור המלא)

במהלך המשפט מצבו הפיזי והבריאותי של מייקל הלך והחמיר מיום ליום. גם בתקשורת מבחינים בכך, אך אלה רואים בזאת הזדמנות נוספת ללעוג לכוכב השנוי במחלוקת. את הימים שלאחר הזיכוי הוא העביר בשיקום בבית חולים ורק אז המשיך בדרכו. אך נראה שמהטראומה הנפשית שחווה הוא לא הצליח להחלים עד יום מותו.

החוויות הקשות שג'קסון עבר בתקופת החקירה והמשפט "זיהמו" לדבריו את אחוזת נוורלנד, המקום שקרא לו בית: "אני לא אחיה שם שוב, אף פעם. אבקר בנוורלנד. עכשיו נוורלנד זה רק מבנה - זה כבר לא בית", סיפר בראיון בדצמבר 2003. ואכן, מיד לאחר הזיכוי בבית המשפט, ג'קסון עזב את אחוזת נוורלנד ומעולם לא חזר אליה. בשנים שלאחר המשפט, הוא נדד יחד עם שלושת ילדיו ממדינה למדינה והתרחק מאור הזרקורים.

ביל וויטפילד, שהיה שומר הראש של מייקל וילדיו בתקופה שאחרי המשפט, נזכר בספרו בשנים האחרונות בחייו:

"הוא לא סמך על זרים. כאשר הוא נקלע להמון, הוא היה לחוץ ומתוח. היינו בקניון בווירג'יניה אחר-צהריים אחד. ג'בון [שומר ראש נוסף בצוות] הלך להביא את המכונית. אני חיכיתי עם מר ג'קסון ליד היציאה מהקניון, ליד האבטחה שם. אחד האנשים זיהה אותו והחלה התקהלות קטנה סביבו. הוא חתם לכמה אנשים, נופף להם לשלום. ג'בון הגיע עם המכונית ופתח את הדלת. מישהו צעק 'מטריד ילדים מזד**ן!' שמעתי את זה בבהירות. הסתכלתי על ג'בון, הוא גם שמע את זה. פשוט התפללנו שמר ג'קסון פספס את זה. אבל אחרי שנכנסנו למכונית והתקדמנו קצת, הוא התכופף לעברינו ושאל 'שמעתם שם מישהו אומר משהו?' –'לא, אדוני.' אמרתי. מר ג'קסון אמר 'חשבתי ששמעתי מישהו אומר משהו נוראי. אני יכול להישבע. אתם לא משקרים לי, נכון?' –'לא, אדוני.' לא רצינו לשקר לו, אבל ידענו מה יקרה אם נאשש שזה אכן קרה. שהוא ישמע שמישהו קרא לו מטריד ילדים? זה היה מרסק אותו לגמרי. הוא היה סוגר את דלת חדרו ונעלם לשבוע לפחות, ולא רצינו שזה יקרה. המשכנו בנסיעה ובמשך עשר, חמש עשרה דקות, אף אחד לא אמר מילה. ואז, מהמושב האחורי, הוא אמר: 'אני לעולם לא אפגע בילד, אני אוריד לעצמי את הידיים לפני שאעשה משהו שיפגע בילד'."

השחקנית אנג'ליקה יוסטון סיפרה בראיון מיולי 2009 על פגישה מקרית שלה עם מייקל אחרי שנים שלא התראו, רק מספר שבועות לפני שהלך לעולמו:

"אחרי קפטן אי.או [סרט שצילמו יחד בשנת 1986] בקושי ראיתי אותו. אבל, באופן מפתיע, ראיתי אותו לפני חודש, במקרה, בחדר ההמתנה של רופא העור שלנו, ארני קליין. התחבקנו ואז נכנסנו לאחד החדרים ושוחחנו כמה שעות. דיברנו על ההשפלה שהוא הרגיש בעקבות ההאשמות על הטרדה מינית ושהוא הצטער לוותר על נוורלנד, הבית שבו הוא חי במשך שנים רבות.

אני זוכרת את המילים שלו: 'הם הרסו את החלום שלי. היה לי את החלום הזה, אולי הוא היה ילדותי ומטופש, חלום שנועד בשביל לחגוג את התמימות שבילדות שמעולם לא היתה לי, והם לקחו את זה ממני. אני אוהב ילדים, אני בחיים לא אפגע בהם באף צורה. במשך כל חיי אהבתי ילדים וניסיתי לעשות דברים טובים בשבילם. ההאשמות שפגעתי בילד שוברות את ליבי. זה כאב בלתי נסבל. אלו האשמות נוראיות ולא הוגנות...' בעוד הוא מדבר, הוא התחיל לבכות. החזקתי אותו בשתי ידיי, הוא היה רזה ושברירי.

[...] הוא היה פגוע בגלל העבר וחש חרדה וחוסר וודאות לגבי העתיד. הלב שלו היה שבור. בגלל זה הוא מת. כשיגיע דוח הנתיחה, הם כמובן ימצאו מי יודע כמה דברים, תרופות וכדומה. אבל האמת היא, שהם שברו את ליבו."

יוסטון חוזרת על הסיפור גם באוטוביוגרפיה שלה ומוסיפה "מייקל היה קורבן של לב שבור".

ב-25 ביוני, 2009, בשיאן של ההכנות לחזרה שלו לבמה, מייקל ג'קסון הלך לעולמו בגיל 50. 

לאחר מותו של מייקל נמצאה בין חפציו טיוטה של שיר שכתב בכתב ידו 
על פתק בשנת 1993 (הפתק הוצע ל
מכירה פומבית בשנת 2010)

"אם אפליג לאקפולקו

או לקנקון במקסיקו,

החוק מחכה לי שם

ואלוהים יודע שאני חף מפשע.

אם לא יתנו לי להיכנס לקהיר,

אז אלוהים, לאן אלך?

אני אמות אדם ללא ארץ,

ורק אלוהים ידע

שהייתי חף מפשע."
 

מקורות:

Il ricordo di Anjelica Huston "Un bambino sincero e fragile" (2009)

https://www.repubblica.it/2009/07/sezioni/persone/michael-jackson-2/jackson-anjelica-huston/jackson-anjelica-huston.html?refresh_ce

Michael Jackson's 'One More Chance' - A Dream that Turned into a Nightmare by Charles Thomson (Sawf News - November 30, 2010)

http://www.mjtunes.com/modules/news/article.php?storyid=140&keywords=smooth

Jermaine Jackson – “You Are Not Alone, Michael: Through a Brother’s Eyes” (2011)

Brigitte Bloemen (Author), Marina Dobler (Contributor), Miriam Lohr (Contributor) – A life for L.O.V.E.: Michael Jackson stories you should have heard before (tredition, August 8, 2013)

Bill Whitfield, Javon Beard, Tanner Colby – “Remember the Time – Protecting Michael Jackson” (2014)

Paris Jackson: Life After Neverland (2017)

https://www.rollingstone.com/music/music-features/paris-jackson-life-after-neverland-128510/

MJISRL18_OPACITY.png

With Michael Jackson Israel

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • Instagram Social Icon

© 2019 by MJstory. Created with Wix.com