חיפוש

"אפילו לכאב האמיתי שלו לא מאמינים" - מתוך ספרו של ג'רמיין ג'קסון

הסיפור הבא לקוח מתוך המבוא לספר “You Are Not Alone, Michael: Through a Brother’s Eyes” מאת ג'רמיין ג'קסון (אחיו של מייקל ג'קסון) שיצא לאור בשנת 2011:


2005


הטלפון מצלצל. זאת אמא, הקול שלה מלא דאגה. "מייקל בבית החולים ... אנחנו איתו. הוא החליק ונפל. זה הגב שלו". "אני בדרך" אמרתי, כבר מחוץ לדלת. בית המלון בו שהיתי היה במרחק שווה לבית המשפט ולנוורלנד, ובית החולים היה רק עיקוף קצר משם. מנהל בבית החולים מכניס אותי מהכניסה הצדדית כדי להימנע ממהומה בכניסה הראשית. במסדרון בקומה השניה של בית החולים, אני רואה מספר לא רגיל של אחיות ומטופלים מסתובבים במקום והרעש נחלש בעוד אני מתקרב. פמליה כמעט-נשיאותית של שומרי ראש מוכרים עומדת ליד דלת סגורה של חדר פרטי. הם זזים הצידה כדי לאפשר לי להיכנס. בתוך החדר, הווילונות מוסתים. באור המעומעם מייקל עומד, לבוש בפיג'מה עם הדפס כחול וג'קט שחור. "היי ארמס," ["Erms"; שם חיבה], הוא אומר, כמעט לוחש. "אתה בסדר?" שאלתי. "רק נפגעתי בגב", הוא מאלץ חיוך. הנפילה בביתו, כשיצא מהמקלחת, הותירה אותו בכאב איום וזה נראה כמו האגרוף האחרון בין כל האגרופים שהחיים נותנים לו באותה תקופה.


אבל הוא מטריד ילדים, נכון? מגיע לו, נכון? למשטרה בטח יש ראיות חותכות נגדו, אחרת זה לא היה מגיע לבית המשפט, נכון? לאנשים יש הרבה מה ללמוד על כמה שגוי היה המשפט הזה.


אמא וג'וסף הם היחידים שהיו שם איתנו, הם ישבו ליד הקיר בצד ימין. כמוני, הם לא ידעו מה לעשות חוץ מלהיות שם ולהראות חזקים. מייקל מתכווץ מהכאב בצלעות והגב התחתון, אבל אני חש שמכאוביו הנפשיים הרבה יותר קשים. בשבוע האחרון הייתי עד להידרדרות הפיזית שלו. בגיל 46, גוף הרקדן הצנום שלו נבל והפך שברירי; ההליכה שלו נהייתה כואבת ומקרטעת; ארשת הפנים המסנוורת שלו הצטמצמה לכדי חיוך מאולץ; הוא נראה כחוש, מותש. אני שונא מה ש[המשפט] עושה לו ואני רוצה שזה יפסיק. אני רוצה לצעוק את הצעקה שמייקל מעולם לא צעק. הוא נעמד ומתחיל לדבר על העדות בבית המשפט ביום שלפני.


"הם עושים את זה כדי להרוס אותי ... כדי להסית את כולם נגדי. זאת התוכנית שלהם, זאת התוכנית," הוא אמר. אבא שלנו מעולם לא היה איש של התעסקות ברגשות עמוקים. בזמן שמייקל מדבר, אני שם לב שהוא נחוש בדעתו לשנות את נושא השיחה לכיוון תוכניות אחרות: הופעה בסין. "התזמון שלך לא טוב, ג'ו!" אמא נוזפת בו. "איזה זמן יותר טוב מעכשיו?", הוא עונה. זה ג'וסף. הוא מאוד ישיר, והוא ראה בזמן הקצר מחוץ לבית המשפט כחלון הזדמנויות לדבר על משהו אחר חוץ מהמשפט. "זה יסיח את דעתו," הוא מוסיף. זה לא מפתיע או מעסיק את מייקל. אני מפרש את זה כתכסיס של אבא להסיח את דעתו מדאגה מאירועים שהוא לא יכול לשלוט בהם; לראות מעבר למשפט אל זמן שבו מייקל חופשי ויכול שוב להופיע. להצביע על האור בקצה המנהרה. אבל זה לא מרגיש כמו הסחת דעת, זה מרגיש לא הולם.


בכל אופן, אח שלי ממשיך לדבר. "מה עשיתי חוץ מדברים טובים? אני לא מבין..." אני יודע מה הוא חושב: הוא לא עשה כלום חוץ מליצור מוזיקה, להופיע ולהפיץ מסרים של תקווה, אהבה ואנושיות, ולהגביר מודעות לאיך שאנחנו אמורים להיות אחד עם השני, ועם ילדים במיוחד, ובכל זאת הוא מואשם בפגיעה בילד.


זה כמו להעמיד לדין את סנטה קלאוס כי הוא נכנס לחדרים של ילדים. אין שמץ של ראיה או הוכחה שמצדיקה את המשפט הזה. ה-FBI יודעים את זה. המשטרה יודעת את זה. סוני יודעים את זה. האמת הבלתי מעורערת הזאת תקבל את האישוש הסופי בהצהרה של ה-FBI בשנת 2009, שאחרי מותו של אחי הבהירו שבשש עשרה שנות החקירה שלהם, מעולם לא נמצאה שום ראיה שתמכה בטענות נגדו. הרשויות ב-2005 רק ניסו לגרום לכך שמשהו יתאים. תחשוב את זה, תראה את זה, תאמין לזה, תגרום לזה לקרות. הגרסה השלילית.


מייקל מרים את מבטו מהרצפה. הוא נראה הכי עצוב שראיתי אותו אי פעם, אבל אני מבין שהוא רק רוצה לדבר. עד לאותה נקודה, הוא בקושי הפגין לידנו רגשות. הוא היה מאופק ונחוש, הוא דיבר על האמונה שלו, על כך שהוא מאמין בדינו של אלוהים, לא בדין של האיש בגלימה. אבל השליטה שלו חמקה מידיו, ללא ספק כתוצאה מהעדות [של גאווין ארויזו] אתמול ובהשפעה מהתסכול שנבע מהפציעה בגב. זה כבר נהיה יותר מדי.


"כל מה שהם אומרים עליי לא נכון. למה הם אומרים את הדברים האלה?" "הו, מתוק שלי"..." אמא אומרת, מייקל מרים את היד. הוא עדיין מדבר. "הם אומרים את כל הדברים הנוראיים האלה עליי. אני ככה, אני זה. אני מלבין את העור שלי. אני פוגע בילדים. אני בחיים לא... זה לא נכון, הכל לא נכון," הוא אומר, הקול שלו שקט, רועד. הוא מתחיל למשוך את הג'קט שלו, כמו ילד רוגז שרוצה להוריד את התלבושת שלו, מתנדנד מרגל לרגל, מתעלם מכאב הגב שלו.


"מייקל..." אמא מתחילה לדבר. אבל הדמעות כבר התחילו לזלוג. "הם יכולים להאשים אותי ולגרום לעולם לחשוב שהם כל כך צודקים, אבל הם כל כך טועים... הם כל כך טועים". ג'וסף נשאר משותק מהפגנת הרגשות הזאת. הידיים של אמא מסתירות את פניה. מייקל מושך את הג'קט מהכפתורים ונאבק לצאת מהשרוולים. הג'קט נופל מהכתפיים שלו ונתלה על הזרועות שלו, חושף את החזה שלו. הוא מתייפח. "תסתכלו עליי... תסתכלו עליי! אני האיש הכי לא מובן בעולם!" הוא מתפרק. הוא עומד מולנו, ראשו שמוט, כאילו הוא מתבייש.


זאת הפעם הראשונה שאני רואה כמה מחלת העור שלו חמורה, וזה מפתיע אותי. עם המודעות העצמית שלו הוא הסתיר את הגוף שלו אפילו מהמשפחה שלו עד עכשיו. פלג הגוף העליון שלו בצבע חום בהיר, ניתז עם אזורים נרחבים וכתמים של לבן, מפוזרים על החזה העליון שלו; כתם לבן מכסה את בית החזה שלו והבטן, ועוד אחד בצד הגוף, וכתמים נוספים מכסים את אחת הכתפיים והזרוע שלו. יש יותר לבן מחום, צבע העור הטבעי שלו: הוא נראה כמו איש לבן שנשפך עליו קפה. זאת מחלת העור – הויטיליגו – שהעולם הציני הזה אומר שאין לו, ומעדיף להאמין שהוא הלבין את עורו.


"ניסיתי לעורר השראה ... ניסיתי ללמד ..." הקול שלו דועך כשאמא ניגשת לנחם אותו. "אלוהים יודע את האמת. אלוהים יודע את האמת," היא חוזרת שוב ושוב. כולנו מקיפים אותו, לא יכולים לחבק אותו בגלל הגב שלו, אבל זה בכל זאת ניחום. אני עוזר לו ללבוש שוב את הג'קט שלו. "תהיה חזק, מייקל," אמרתי. "הכל יהיה בסדר". לא לוקח לו הרבה זמן לאסוף את עצמו והוא מתנצל. "אני חזק. אני בסדר," הוא אומר.


... אחרי שעזבתי, שומרי הראש העבירו הודעה שהגיעה מעורך הדין של מייקל, תום מזארו, מבית המשפט. השופט לא מרוצה מכך שמייקל מאחר, ואם הוא לא יגיע תוך שעה, הערבות שלו תבוטל.


אפילו לכאב האמיתי שלו לא מאמינים.



© 2020 by MJStory

MJISRL18_OPACITY.png

With Michael Jackson Israel