חיפוש

האם הפלילו את מייקל ג'קסון? הסיפור שלא סופר

האם הפלילו את מייקל ג'קסון? הסיפור שלא סופר

הסיפור שלא שמעתם על האירועים שהפילו את כוכב העל

מאת מרי א. פישר (כפי שפורסם במגזין GQ, אוקטובר 1994)


האם מייקל עשה את זה? לפני או.ג'יי סימפסון, היה את מייקל ג'קסון, כוכב אפרו-אמריקאי נערץ שנפל בעקבות האשמות על שערוריה בחייו האישיים. ההאשמות הללו – שג'קסון הטריד נער בן 13 – הציתו תביעה של מיליוני דולרים, שתי חקירות של חבר מושבעים גדול וקרקס תקשורתי חסר בושה. ג'קסון, בתורו, הגיש תלונה על סחיטה נגד כמה מהמעורבים בהאשמות נגדו. בסופו של דבר התביעה הכספית הוסדרה מחוץ לבית המשפט על סכום שמוערך בכ-20 מיליון דולר; לא הוגשו נגדו האשמות פליליות על ידי המשטרה או חבר המושבעים. באוגוסט האחרון [1994] ג'קסון הופיע בחדשות שוב, כשליסה מארי פרסלי, הבת של אלביס, הודיעה שהיא והזמר התחתנו.


בזמן שהאבק מתחיל לשקוע על אחד המקרים החמורים ביותר של הגזמה תקשורתית, דבר אחד ברור: הציבור האמריקאי מעולם לא שמע את הצד של מייקל ג'קסון. עד עכשיו. זה כמובן בלתי אפשרי להוכיח לשלילה – כלומר להוכיח שמשהו לא קרה. אבל זה כן אפשרי לחקור לעומק את האנשים שהאשימו את ג'קסון ומכאן לקבל מושג על אישיותם והמניעים שלהם. מה שעולה מחקירה מסוג זה, המבוססת על מסמכים מבית המשפט, תיעודים עסקיים וראיונות משמעותיים, הוא הטיעון משכנע שג'קסון לא הטריד אף אחד ושהוא עצמו בעצם נפל קורבן למזימה מתוכננת להלכה לסחוט ממנו כסף.


יתרה על כך, הסיפור שעולה מן הטריטוריה החדשה הזאת, שלא נחקרה בעבר, שונה באופן קיצוני מהמעשייה שקודמה על ידי הצהובונים ואפילו על ידי עיתונאים מהתקשורת הממוסדת. זהו סיפור של רדיפת בצע, אמביציה, גישות שגויות של המשטרה והתובעים, עצלנות ורדיפת שערוריות מצד התקשורת, והשימוש בסם עוצמתי ומהפנט. וזה אולי גם הסיפור על איך פשוט המציאו פרשה.


לא מייקל ג'קסון ולא עורכי הדין שלו הסכימו להתראיין לטובת הכתבה. אם היו מחליטים להילחם בתביעה הכספית וללכת לבית המשפט, מה שהיה עולה מכך היה יכול להיות עיקר ההגנה של ג'קסון – והבסיס לקידום התלונה על סחיטה מצד המתלוננים, שהיתה יכולה לנקות את שמו של הזמר.


הצרות של ג'קסון החלו כשהמכונית שלו התקלקלה בשדרות ווילשייר בלוס אנג'לס במאי 1992. הוא נתקע באמצע רחוב הומה מכוניות ואישתו של מל גרין, עובד בסוכנות הרכב Rent-a-Wreck, הבחינה בו מקילומטר. גרין נחלץ לעזרתו. כאשר דייב שוורץ, הבעלים של סוכנות הרכב, שמע שגרין מביא את ג'קסון למתחם. הוא התקשר לאשתו, ג'ון, ואמר לה שתגיע עם בתם בת השש ובנה מהנישואים הקודמים. הבן שלה, אז בן 12, היה מעריץ גדול של ג'קסון. עם הגעתה למתחם, ג'ון צ'נדלר שוורץ סיפרה לג'קסון על הפעם שבנה שלח לו ציור אחרי שהשיער של הזמר נשרף במהלך הצילומים של הפרסומת של פפסי [ב-1984]. אז היא נתנה לג'קסון את מספר הטלפון הביתי שלהם. "זה היה כאילו היא דחפה עליו את הילד בכוח," נזכר גרין. "אני חושב שמייקל הרגיש כאילו הוא חייב משהו ילד, וכך הכל התחיל".


דייב שוורץ

עובדות מסוימות על מערכת היחסים הזאת לא מוטלות בספק. ג'קסון התחיל להתקשר לילד ונוצרה ביניהם חברות. כשג'קסון חזר מסיבוב הופעות לקידום האלבום, שלושה חודשים לאחר מכן, ג'ון צ'נדלר שוורץ, הבן והבת שלה הפכו להיות אורחים קבועים בנוורלנד, האחוזה של ג'קסון במחוז סנטה ברברה. במהלך השנה העוקבת, ג׳קסון העניק לילד והמשפחה תשומת לב והרעיף עליהם מתנות בהן משחקי וידאו, שעונים, מסעי קניות אחרי שעות הסגירה ב"טויז אר אס", טיולים מסביב לעולם – מלאס וגאס לדיסני וורלד למונקו ולפריז.


במרץ 1993, ג'קסון והילד בילו יחד לעיתים תכופות וביקורי השינה התחילו. ג'ון צ'נדלר שוורץ גם היא התקרבה לג'קסון והתחברה אליו "ואהבה אותו בעוצמה רבה", חבר אמר. "הוא היה האיש האדיב ביותר שהיא אי פעם פגשה". המוזרויות האישיות של ג'קסון – בין הניסיונות שלו לבנות מחדש את הפנים שלו עם ניתוחים פלסטיים לבין ההעדפה שלו להיות בחברת ילדים, דווחו באופן נרחב. ובעוד זה עלול להיות מוזר שגבר בן 35 ישן עם ילד בן 13, האמא של הילד ואחרים שקרובים לג'קסון מעולם לא חשבו שזה מוזר. ההתנהגות של ג'קסון מובנת יותר כאשר שמים אותה בקונטקסט של הילדות שלו.

ג'קסון, ג'ון צ'נדלר ושני ילדיה במונאקו

"בניגוד למה שאתם עלולים לחשוב, החיים של מייקל לא היו קלים," אחד מעורכי הדין שלו אומר. הילדות של ג'קסון למעשה נעצרה – והחיים הבלתי רגילים שלו התחילו – כשהוא היה בן 5 וגר בעיר גארי, אינדיאנה. מייקל בילה את שנות נעוריו בחזרות, מופיע על הבמות לפני מיליוני זרים, וישן בשרשרת של חדרים בבתי מלון שונים. מלבד שמונה אחיו ואחיותיו, ג'קסון היה מוקף במבוגרים שדחפו אותו בלי הפסקה, במיוחד אבא שלו, ג'ו ג'קסון – איש קשוח שלא מפגין רגשות ושלפי הדיווחים הכה את ילדיו.

החוויות המוקדמות של ג'קסון כילד תורגמו לסוג של עיכוב בהתפתחות, כך אומרים רבים, והוא הפך להיות ילד בגוף של מבוגר. "הוא מעולם לא חווה את הילדות שלו," אומר ברט פילדס, עורך דין לשעבר של ג'קסון. "הוא חווה אותה עכשיו. החבר'ה שלו הם ילדים בני 12. הם עושים מלחמת כריות וקרבות אוכל". העניין של ג'קסון בילדים תורגם גם למאמצים הומניטריים. במשך השנים, הוא תרם מיליונים למטרות טובות למען ילדים, כולל העמותה שלו עצמו "Heal The World Foundation".

אבל בהקשר אחר – זה שקשור לזמנים בהם אנחנו חיים – שבו רוב הצופים מבחוץ ישפטו את ההתנהגות של ג'קסון. "בהתחשב בבלבול ובהיסטריה הנוכחיים סביב הטרדה מינית של ילדים," אומר ד"ר פיליפ רזניק, פסיכיאטר מוערך מקליבלנד, "כל מגע פיזי או מטפח עם ילד עלול להראות חשוד, ומאוד יכול להיות שהמבוגר יואשם בהתנהגות מינית בלתי הולמת".


הקשר של ג'קסון עם הנער התקבל בברכה, בהתחלה, על ידי כל המבוגרים בחייו של הנער – אמא שלו, אביו החורג ואפילו אביו הביולוגי, אוון צ'נדלר (שסרב להתראיין לכתבה זו). במקור שמו היה אוון רוברט חרמץ כשנולד בשנת 1944 במחוז ברונקס [בניו-יורק]. בחוסר רצון, הוא הלך בעקבות אביו ואחיו והפך לרופא שיניים. "הוא שנא להיות רופא שיניים," מספר חבר של המשפחה. "הוא תמיד רצה להיות תסריטאי". אחרי שעבר לווסט פאלם ביץ' בשנת 1973 כדי לעבוד ברפואת שיניים, הוא שינה את שם המשפחה שלו כי האמין שהשם חרמץ "נשמע יותר מדי יהודי", ספר קולגה לשעבר. בתקווה שיום אחד יהפוך לתסריטאי, צ'נדלר עבר ללוס אנג'לס בסוף שנות השבעים עם אשתו, ג'ון וונג, אישה נאה ממוצא אירופאי-אסייתי שעבדה כדוגמנית לתקופה קצרה.

אוון צ'נדלר

הקריירה הדנטלית של צ'נדלר ידעה רגעים מסוכנים. בדצמבר 1978, כשעבד במרכז קרנשאו לרפואת השיניים למשפחה, בקליניקה באזור עם הכנסה נמוכה בלוס אנג'לס, צ'נדלר עשה עבודת שיקום על שש עשרה שיניים של מטופל במהלך ביקור אחד. לאחר בדיקה של עבודת השיקום מועצת רופאי השיניים קבעה וחשפה "בורות ו/או חוסר יעילות גסה". המועצה שללה את הרישיון שלו; אולם השלילה עוכבה, ובמקום זאת המועצה השעתה את צ'נדלר לתשעים יום והוא עמד תחת תנאי למשך שנתיים וחצי. כשהוא הרוס, צ'נדלר עזב את העיר ונסע לניו-יורק. הוא כתב תסריט לסרט אבל לא הצליח למכור אותו.


חודשים לאחר מכן, הוא חזר ללוס אנג'לס עם אשתו ועבד במספר עבודות הקשורות ברפואת שיניים. בשנת 1980, כשבנם נולד, הנישואים של הזוג כבר היו בבעיה. "אחת הסיבות שג'ון עזבה את אוון היתה המזג שלו", מספר חבר של המשפחה. הם התגרשו בשנת 1985. בית המשפט העניק לה משמורת מלאה על הילד והורה על צ'נדלר לשלם 500 דולר מזונות מדי חודש אך סקירת המסמכים של המשפחה חושפת שבשנת 1993, כשהשערורייה עם ג'קסון פרצה, צ'נדלר היה חייב לגרושתו 68,000 דולר – חוב שהיא בסופו של דבר ויתרה עליו.


שנה לפני שג'קסון נכנס לחיי בנו, לצ'נדלר שוב היו בעיות חמורות בעבודה. אחת מהמטופלים שלו, דוגמנית במקצועה, תבעה אותו על רשלנות דנטלית אחרי שהוא ביצע עבודת שיקום בשיניה. צ'נדלר טען שהאישה חתמה על טופס ויתור שבו היא הכירה בסיכונים האפשריים. אבל כאשר עורך הדין שלה, אדווין זינמן, ביקש לראות את המסמכים המקוריים, צ'נדלר אמר שהם נגנבו מתא המטען של היגואר שלו. הוא מסר העתק. זינמן, שעלה בו חשד, לא הצליח לאמת את האותנטיות של המסמכים. "איזה צירוף מקרים בלתי רגיל שהם נגנבו," זינמן אומר כיום. "זה כמו להגיד 'הכלב אכל לי את שיעורי הבית'." התביעה הוסדרה מחוץ לבית המשפט על סכום שאינו ידוע.


למרות הבעיות האלה, לצ'נדלר היתה מרפאת שיניים מצליחה באותה תקופה והוא קיבל את הפריצה שלו להוליווד ב-1992, כשהוא השתתף בכתיבת הסרט של מל ברוקס " רובין הוד: גברים בגטקעס". לפני שמייקל ג'קסון נכנס לחייו של בנו, צ'נדלר לא הראה יותר מדי עניין בנער. "הוא כל הזמן הבטיח שיקנה לו מחשב כדי שהם יוכלו לעבוד על תסריטים ביחד, אבל הוא מעולם לא קנה," אומר מייקל פרימן, עורך הדין לשעבר של ג'ון צ'נדלר שוורץ. צ'נדלר היה עסוק ברפואת שיניים והוא כבר הקים משפחה חדשה באותה תקופה, עם שני ילדים קטנים מאשתו השניה, עורכת דין ארגונית.

בתחילה צ'נדלר בירך ועודד את מערכת היחסים של הבן שלו עם מייקל ג'קסון, השוויץ בה בפני חבריו ומכריו. כשג'קסון והנער התארחו אצל צ'נדלר במאי 1993, צ'נדלר דחק בזמר לבלות יותר עם הבן שלו בביתו. לפי מספר מקורות, צ'נדלר אפילו הציע שג'קסון יבנה תוספת בביתו ושיוכל להישאר שם. אחרי שהתקשר למחלקת הבנייה וגילה שזה לא יכול להתבצע, צ'נדלר העלה הצעה חדשה – שג'קסון פשוט יבנה לו בית חדש.


באותו חודש, הנער, אמו וג'קסון נסעו למונקו לטקס פרסי המוזיקה העולמיים. "אוון התחיל לקנא בקשר והרגיש ששכחו ממנו", אומר פרימן. עם חזרתם, ג'קסון והנער שוב התארחו אצל אוון צ'נדלר, שהתרצה מהסידור – ביקור של חמישה ימים, שבמהלכו הם ישנו בחדר של אחיו למחצה של הנער. למרות שצ'נדלר הודה שג'קסון והנער תמיד היו לבושים בכל פעם שהוא ראה אותם במיטה יחד, הוא טען שזה היה במהלך אותו ביקור שהוא התחיל לחשוד בהתנהגות מינית בלתי הולמת. בשום שלב צ'נדלר לא טען שהוא היה עד להתנהגות בלתי הולמת מצדו של ג'קסון.


צ'נדלר הפך להיות יותר ויותר בלתי יציב והחל לאיים איומים שהרחיקו את ג'קסון, דייב שוורץ וג'ון צ'נדלר שוורץ. בתחילת יולי 1993, דייב שוורץ, שהיה מיודד עם צ'נדלר, הקליט בחשאיות שיחה ארוכה שקיים עימו. במהלך השיחה, צ'נדלר דיבר על הדאגה שלו לבנו ועל הכעס שלו כלפי ג'קסון וגרושתו, אותה הוא תיאר כ"קרה ואכזרית". כשצ'נדלר ניסה "להשיג את תשומת ליבה" כדי לדבר על החשדות שלו בנוגע לג'קסון, הוא אומר בהקלטה, היא אמרה לו "ללכת להזדיין".


"היתה לי תקשורת טובה עם מייקל," צ'נדלר אמר לשוורץ. "היינו חברים. חיבבתי אותו וכיבדתי אותו והכל. לא היתה סיבה לכך שהוא יפסיק להתקשר אליי. ישבתי בחדר יום אחד ודיברתי עם מייקל ואמרתי לו בדיוק מה אני רוצה ממערכת היחסים הזאת. מה שאני רוצה".


בעוד הוא הודה בפני שוורץ שהוא "עשה חזרות" על מה להגיד ועל מה לא להגיד, צ'נדלר לא הזכיר דבר על כסף במהלך השיחה שלהם. כאשר שוורץ שאל מה ג'קסון עשה שכל כך עצבן את צ'נדלר, צ'נדלר רק טען "הוא פירק את המשפחה. [הנער] התפתה מהכסף והכוח של האיש הזה". שני הגברים דיברו על עצמם שוב ושוב כ"אבות העניים" של הנער.


במקומות אחרים בהקלטה, צ'נדלר ציין שהוא מתכנן לפעול נגד ג'קסון: "הכל כבר מוכן," צ'נדלר סיפר לשוורץ. "יש אנשים אחרים שמעורבים בעמדות שונות שמחכים לשיחת טלפון שלי. שילמתי להם לעשות את זה. הכל עובד לפי תוכנית מסוימת שהיא לא רק שלי. ברגע שאני אעשה את השיחה הזאת, האיש הזה [ככל הנראה ברי ק. רותמן] הולך לחסל כל דבר שיעמוד בפניו בכל דרך ערמומית, מגעילה, אכזרית, שהוא יכול לעשות את זה. ואני נתתי לו את כל הסמכות לעשות את זה".

צ'נדלר אז צפה את מה שלמעשה יתממש שישה שבועות לאחר מכן: "ואם אני אלך על זה, אני מנצח בענק. אין שום מצב שאני מפסיד. בדקתי את זה מכל הבחינות. אני אקבל כל דבר שאני רק רוצה, והם יושמדו לנצח. ג'ון תפסיד [את המשמורת על הנער]... והקריירה של מייקל תחוסל".


"זה עוזר [לנער]?" שוורץ שאל.


"זה לא רלוונטי אליי," השיב צ'נדלר. "זה הולך להיות גדול יותר מכולנו ביחד. כל הדבר הזה הולך ליפול על כולם ולחסל כל אחד בדרך. זה הולך להיות טבח אם לא אקבל מה שאני רוצה".


במקום ללכת למשטרה, על פניו הפעולה הכי הולמת במצב שקשור לחשד בגין הטרדה מינית של ילד, צ'נדלר פנה לעורך דין. ולא סתם עורך דין. הוא פנה אל ברי רותמן.

עו"ד ברי רותמן

"עורך הדין שמצאתי, בחרתי את הבן זונה הכי נבזי שיכולתי למצוא," צ'נדלר אמר בשיחה המוקלטת עם שוורץ. "כל מה שהוא רוצה לעשות זה להוציא את זה לציבור הכי מהר שאפשר, הכי גדול שאפשר, ולהשפיל הכי הרבה אנשים שהוא יכול להשפיל. הוא נבזי, הוא רשע, הוא מאוד חכם והוא רעב לפרסום" (דרך עורך הדין שלו, ווילי איטקן, רות'מן סרב להתראיין לכתבה. איטקן הסכים לענות על שאלות כלליות המוגבלות לתיק של ג'קסון, ורק על היבטים שאינם קשורים בצ'נדלר או בילד).


לפי קולגה לשעבר שעבד עם רותמן במהלך הפרשה של ג'קסון ותיעד ביומן את כל מה שרותמן וצ'נדלר עשו או אמרו במשרדו של עוה״ד - מי שמכיר את רותמן יאמין שברי היה יכול "להגות את כל התוכנית, נקודה. כל העניין [של להעלות האשמות נגד ג'קסון] מתאים לקווי הדמות שלו, לעשות משהו כזה". מידע שנמסר על ידי לקוחות של רותמן, שותפים, ועובדים לשעבר שלו חושפים דפוס של מניפולציות והונאה.


לרותמן יש משרד עורך דין כללי בסנטרי סיטי. בעבר הוא ערך משא ומתן על חוזי הופעות של ליטל ריצ'רד, הרולינג סטונס, The Who, אי.אל.או ואוזי אוסבורן. תקליטי זהב ופלטינה שחוגגים את אותם ימים עדיין תלויים על קירות המשרד שלו. עם הזקן האפור-לבן שלו והשיזוף התמידי – שהוא משמר עם מיטת שיזוף בביתו, רותמן הזכיר ללקוח קודם "שדון". בשביל עובד לשעבר, רותמן הוא "שטן" עם "מזג נוראי". הנכס הכי מוערך שלו, על פי מכר, הוא הרולס רויס שלו מ-1977, שעל לוחית הזיהוי שלה כתוב "BKR 1".


לאורך השנים, רותמן רכש לעצמו כל כך הרבה אויבים שגרושתו פעם אמרה לעורך הדין שלה שהיא מופתעת שמישהו "לא חיסל אותו". הוא היה ידוע כמישהו שלא מחזיר חובות. "הוא טפיל מקצוען... הוא לא משלם לאף אחד," סיכם החוקר אד מרקוס (בדוח שנכתב בבית המשפט העליון בלוס אנג'לס, כחלק מתביעה נגד רותמן), אחרי סיקור האשראי של עורך הדין, שמנה יותר משלושים מלווים ונושים שרדפו אחריו. בנוסף, יותר מעשרים תביעות אזרחיות שקשורות ברותמן הוגשו לבית המשפט העליון, מספר תלונות הוגשו לוועדת העבודה, וננקטו נגדו צעדים משמעתיים על ידי לשכת עורכי הדין של קליפורניה על שלוש תקריות. בשנת 1992, הוא הושהה לשנה, אבל ההשהיה נדחתה ובמקום זאת הוא היה תחת תנאי.


בשנת 1987, רותמן פיגר בתשלומי המזונות שלו עם חוב של 16,800 דולר. גרושתו, ג׳ואן וורד איימה שתעקל את נכסיו של רותמן דרך עורך הדין שלה אבל אז הוא הסכים לשלם את החוב. שנה לאחר מכן, אחרי שרותמן עדיין לא שילם את התשלומים, עורך הדין של וורד ניסה לשעבד את הבית היוקרתי של רותמן בשרמן אוקס. להפתעתם, רותמן אמר שהבית כבר לא בבעלותו; שלוש שנים לפני כן, הוא החכיר את הנכס ל- Tinoa Operationsבע"מ, חברת קש מפנמה. לפי עורך דינה של וורד, רותמן טען שהיו לו רק 200,000 דולר מהכסף של Tinoa, במזומן, בביתו כשלילה אחד שדדו אותו באיומי אקדח. הדרך היחידה שלו לשלם את החוב היתה להחכיר את הבית ל-Tinoa, כך אמר להם. וורד ועורך הדין שלה חשדו שכל התרחיש היה תרמית, אבל הם לא יכלו להוכיח את זה. רק אחרי שהמשטרה החרימה את הרולס רויס של רותמן, הוא התחיל לשלם את מה שהוא חייב.


מסמכים שהוגשו לבית המשפט העליון בלוס אנג'לס איששו את החשד של וורד ועורך דינה. המסמכים הראו שרותמן יצר רשת של חשבונות בנק זרים וחברות קש, ככל הנראה כדי להסתיר חלק מנכסיו ובפרט - הבית שלו וסכום של 531,000 דולר שנכנסו מהמכירה הפתאומית שלו ב-1989. החברות, כולל Tinoa, מובילות לרותמן. הוא רכש שלד בורסאי מפנמה (חברה קיימת אך לא פעילה) וארגן את ענייניה כך שהשם שלו לא יופיע בשמות המנהלים, שהוא יהיה בא כוחה ללא תנאים, מה שאומר שהיתה לו שליטה מלאה על הכנסה והוצאה של כסף.


בינתיים, העובדים של רותמן לא קיבלו יחס יותר טוב משל גרושתו. עובדים שלו לשעבר מספרים שהם לפעמים היו צריכים להתחנן כדי לקבל משכורת. ולפעמים הצ'קים שנכתבו אליהם היו ללא כיסוי. הוא לא הצליח להחזיק מזכירות משפטיות, "הוא היה מבזה ומשפיל אותן," מספרת אחת העובדות. עובדים זמניים היו סובלים מהיחס הגרוע ביותר. "הוא היה מעסיק אותם לשבועיים," מספרת המזכירה המשפטית, "ואז מגרש אותם בצעקות ואומר להם שהם טיפשים. אז הוא היה אומר לסוכנות שהוא לא היה מרוצה מהעובד הזמני ולא שילם להם". חלק מהסוכנויות החכימו לבסוף וגרמו לרותמן לשלם מראש במזומן לפני שהם יעשו איתו עסקים.

עו"ד ברי רותמן

הנזיפה המשמעתית שרותמן קיבל מלשכת עורכי הדין ב-1992 צמחה ממקרה של ניגוד עניינים. בשנה שלפני כן, רותמן פוטר על ידי לקוחה, מוריאל מטקלף, שאותה הוא ייצג בהליכים של מזונות ומשמורת על ילדים; מטקלף אז התלוננה שהוא ניפח את שכרו. ארבעה חודשים אחרי שמטקלף פיטרה אותו, רותמן, מבלי להודיע לה, התחיל לייצג את העסק של בן זוגה המנוכר, בוב ברוצמן. המקרה הזה מלמד אותנו דבר נוסף: זה מראה לנו שלרותמן היה ניסיון עם האשמות של הטרדת קטינים לפני הסקנדל עם ג'קסון. כאשר רותמן עוד ייצג את מטקלף, היא האשימה את ברוצמן בהטרדה מינית של בנם (ברוצמן הכחיש).


העובדה שרותמן ידע על ההאשמות של מטקלף לא מנעו ממנו לעבוד בעסק של ברוצמן – מהלך שעליו ננזף. בשנת 1992, רותמן התחמק ממספר נושים. ניהול Folb, ארגון שעסק בנדל"ן, היה אחד מהם. רותמן היה חייב לחברה 53,000 דולר עם ריבית על שכירות במשרד בשדרות סנסט. הם תבעו אותו. רותמן הגיש תביעה נגדית, בטענה שהאבטחה של הבניין היתה כל כך לא יעילה שפורצים הצליחו לגנוב לו ציוד בשווי של יותר מ-6,900 דולר בלילה אחד. עורך הדין של החברה הצהיר בבית המשפט "מר רותמן הוא לא מישהו שאפשר לקחת את המילה שלו כפי שהיא".


בנובמבר 1992, רותמן והמשרד שלו הכריזו על פשיטת רגל ומנו שלושה עשר נושים, כולל Folb, שלהם הוא חייב למעלה מ-880,000 דולר בסה"כ, בלי נכסים מוכרים. לקוח לשעבר של רותמן, שנתבע על ידו בגין עמלות בסך של 400,000 דולר, סקר את מסמכי פשיטת הרגל של רותמן ושם לב שרותמן לא ציין נכס של 133,000 דולר ברשימת הנכסים שלו. הלקוח איים לחשוף את רותמן על "הונאה נגד הנושים" – עבירה פלילית – אם הוא לא יבטל את התביעה. רותמן, שנדחק לפינה, ביטל את התביעה תוך שעות.


שישה חודשים לפני שהכריז על פשיטת רגל, רותמן העביר את הבעלות על הרולס רויס שלו לחברת Majo, חברת קש שהוא שלט בה. שלוש שנים קודם לכן, רותמן טען שחברה אחרת החזיקה במכונית – Longridge Estate, שהיתה חברת בת של Tinoa, החברה שהחזיקה בבית שלו. במסמכי הארגון שהגיש רותמן, הכתובת של שתי החברות היתה זהה: מבנה בשדרות קהונגה 1554, שהיה בעצם מסעדה סינית בהוליווד.


זה היה האיש שאליו אוון צ'נדלר פנה ביוני 1993 כדי שיהגה את "התוכנית המסוימת" שעליה דיבר בשיחה המוקלטת עם דייב שוורץ. באירוע שהיה באותו חדש, צ'נדלר עימת את גרושתו עם החשדות שלו. "היא חשבה שכל הסיפור היה שטות," מספר עורך הדין לשעבר שלה, מייקל פרימן. היא אמרה לצ'נדלר שהיא מתכננת להוציא את הבן שלהם מהבית ספר בסתיו הקרב של אותה שנה כדי שיוכלו להצטרף לסיבוב ההופעות של ג'קסון. צ'נדלר התעצבן ולפי מספר מקורות, איים ללכת לתקשורת עם הראיות שהוא טען שיש לו נגד ג'קסון. "איזה הורה שפוי ירצה לגרור את הבן שלו לאור הזרקורים ככה?" שואל פרימן. "אם משהו כזה באמת קרה, אתה תרצה לגונן על הבן שלך".

מייקל ג'קסון בסיבוב הופעות - אוגוסט 1993

ג'קסון ביקש מעורך הדין שלו דאז, ברט פילדס, להתערב. כאחד מעורכי הדין הבולטים ביותר בתעשיית הבידור, פילדס ייצג את ג'קסון משנת 1990 וערך בשבילו את המשא ומתן מול סוני, שהניב את העסקה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עולם המוזיקה – עם רווחים אפשריים של 700 מיליון דולר. פילדס הביא לעזרתו את החוקר הפרטי אנטוני פליקנו, שהיה נאמן ביותר כלפי אנשים שהוא מחבב אבל שחקן חסר רחמים כשזה מגיע לאויבים שלו.


ב-9 ביולי, 1993, דייב שוורץ וג'ון צ'נדלר שוורץ השמיעו את השיחה המוקלטת [עם אוון צ'נדלר] לפליקנו. "אחרי שהקשבתי לשיחה במשך עשר דקות, ידעתי שזה על סחיטה," מספר פליקנו. באותו היום, הוא נסע לדירה של ג'קסון בסנטרי סיטי, שם הבן של צ'נדלר ואחותו למחצה התארחו. ג'קסון לא היה שם ופליקנו "יצר קשר עין" עם הילד ושאל אותו, לדבריו, "שאלות מאוד נקודתיות": "מייקל אי פעם נגע בך? אי פעם ראית אותו עירום במיטה?" התשובה לכל השאלות היתה לא. הנער הכחיש שוב ושוב שמשהו קרה לו. ב-11 ביולי, אחרי שג'קסון לא הסכים להיפגש עם צ'נדלר, אביו של הנער ורותמן המשיכו לשלב הבא של התוכנית – הם היו צריכים להשיג משמורת על הנער. צ'נדלר ביקש מגרושתו לתת לנער להישאר אצלו ל"ביקור של שבוע". כפי שברט פילדס הצהיר במסמך של בית המשפט, ג'ון צ'נדלר שוורץ הרשתה לנער ללכת בעקבות התחייבות של רותמן לפילדס שהבן שלה יחזור אליה אחרי הזמן הנקוב, בלי לדעת שהמילה של רותמן לא שווה כלום ושצ'נדלר לא יחזיר לה את בנם.

החוקר הפרטי אנטוני פליקנו

ווילי אייטקן, עורך הדין של רותמן, טוען ש"באותו זמן שרותמן נתן לה את המילה שלו, היתה לו כוונה להחזיר את הנער". עם זאת, אחרי ש"הוא גילה שהנער יוברח מחוץ למדינה [כדי להצטרף לסיבוב הופעות עם ג'קסון], אני לא חושב שלמר רותמן היתה ברירה אחרת". אבל סדר האירועים מוכיח בבירור שצ'נדלר גילה ביוני, באירוע סיום, שאימו של הנער מתכוונת לקחת את בנה לסיבוב ההופעות. שיחת הטלפון המוקלטת מתחילת יולי, לפני שצ'נדלר קיבל את הנער, גם היא מאשרת שלצ'נדלר ורותמן לא היתה שום כוונה לציית להסכם הביקורים. "הם [הנער ואמא שלו] לא יודעים את זה עדיין," אומר צ'נדלר לשוורץ, "אבל הם לא הולכים לשום מקום".


ב-12 ביולי, יום אחרי שצ'נדלר לקח את השליטה על הבן שלו, הוא וגרושתו חתמו על מסמך שרותמן כתב שמנע ממנה מלהוציא את הנער מחוץ למחוז לוס אנג'לס. המשמעות היתה שהנער לא היה יכול להתלוות לסיבוב ההופעות של ג'קסון. אמא שלו סיפרה בבית המשפט שהיא חתמה על המסמכים תחת לחץ בלתי סביר. צ'נדלר, היא מסרה בהצהרה, איים עליה כי "הוא לא יחזיר לי את הנער". התחיל קרב משמורת עקוב מדם, שהופכים את כל ההאשמות של צ'נדלר נגד ג'קסון למלוכלכים אף יותר (נכון לאוגוסט זה [1994], הנער עדיין גר עם צ'נדלר). זה היה במהלך השבועות הראשונים שצ'נדלר לקח את השליטה על בנו – שעכשיו היה מנותק מהחברים שלו, אמא שלו ואביו החורג – שההאשמות של הנער התחילו לקבל צורה.


באותו הזמן, רותמן, שחיפש נקודת מבט של מומחה שתעזור לו לבסס את ההאשמות נגד ג'קסון, התקשר לד"ר מתיס אברמס, פסיכיאטר מבברלי הילס. במהלך שיחת הטלפון, רותמן הציג בפני אברמס מקרה היפותטי. בתגובה ומבלי לפגוש את צ'נדלר או את בנו, אברמס שלח ב-15 ביולי מכתב של שני עמודים שבו הוא מצהיר ש"קיים חשד הגיוני שהטרדה מינית אולי קרתה". חשוב לציין, הוא הצהיר בנוסף שאם היה מדובר במקרה אמיתי ולא היפותטי, הוא היה מחוייב על פי החוק לדווח על המקרה למחלקת רווחת הילדים של לוס אנג'לס (DCS).


לפי היומן של קולגה לשעבר של רותמן, ניכר שרותמן היה זה שהוביל את צ'נדלר בתוכנית. "רותמן כתב מכתב לצ'נדלר וייעץ לו איך לדווח על הטרדה מינית בלי שתהיה לו על כך אחריות כהורה", נכתב ביומן.


באותה נקודה, עדיין לא היו דרישות או האשמות רשמיות, רק הצהרות מעורפלות שהתערבבו עם קרב משמורת קשה. אבל ב-4 באוגוסט, 1993, הכל התבהר. צ'נדלר ובנו נפגשו עם ג'קסון ופליקנו בסוויטה במלון ווסטווד מרקיס. כשצ'נדלר האב ראה את ג'קסון, מספר פליקנו, הוא נתן לג'קסון חיבוק חם ואוהב (מחווה, יש האומרים, שסותרת לחלוטין את החשדות של רופא השיניים שג'קסון הטריד את הבן שלו), אז הוא הושיט את היד שלו לכיס, הוציא את המכתב של אברמס והתחיל לקרוא שורות מתוכו. כשצ'נדלר הגיע לקטע על ההטרדה המינית, הנער, פליקנו מספר, השפיל את מבטו לרצפה ואז הסתכל למעלה על ג'קסון במבט מופתע, כאילו לומר "אני לא אמרתי את זה". כשהפגישה הסתיימה, צ'נדלר הפנה את האצבע שלו כלפי ג'קסון, אומר פליקנו, והזהיר "אני הולך לחסל אותך".


בפגישה עם פליקנו במשרד של רותמן באותו הערב, צ'נדלר ורותמן הציגו את הבקשה שלהם – 20 מיליון דולר.

ב-13 באוגוסט, היתה פגישה נוספת במשרד של רותמן. פליקנו חזר עם הצעה נגדית – חוזה של 350 אלף דולר על כתיבת תסריט. פליקנו אומר שהוא הציע את ההצעה הזאת כדרך לפתור את הויכוח על המשמורת וכדי לתת לצ'נדלר הזדמנות לבלות זמן נוסף עם הבן שלו בכתיבת התסריט יחד. צ'נדלר דחה את ההצעה. רותמן דרש בחזרה – חוזה על שלושה תסריטים או כלום – דרישה שנדחתה. ביומן של הקולגה לשעבר של רותמן, העמוד של ה-24 לאוגוסט חושף את האכזבה של צ'נדלר: "כמעט היתה לי עסקה של 20 מיליון דולר", הוא נשמע אומר לרותמן.


לפני שצנ'דלר תפס שליטה על הבן שלו, היחיד שהאשים את ג'קסון היה צ'נדלר עצמו – הילד מעולם לא האשים את הזמר בשום דבר רע. זה השתנה יום אחד במרפאת השיניים של צ'נדלר בבוורלי הילס.


בנוכחות של צ'נדלר ומארק טורבינר, מרדים דנטלי, הילד סומם עם סודיום אמיטל, סם שנוי במחלוקת שחלק טועים ומאמינים שהוא סם אמת. זה היה אחרי אותה פגישה שהילד העלה לראשונה את ההאשמות שלו נגד ג'קסון. איש חדשות מ-KCBS-TV, בלוס אנג'לס, דיווח שב-3 במאי השנה שצ'נדלר השתמש בסם על הבן שלו, אבל רופא השיניים טען שהוא עשה את זה רק בשביל לעקור את השן של הבן שלו ושתוך כדאי שהוא היה תחת ההשפעה של הסם, הילד העלה את ההאשמות. כשנשאל על השימוש בסם בשביל הכתבה, טורבינר ענה: "אם השתמשתי בו, זה היה בשביל מטרות דנטליות".

מארק טורבינר

בהתחשב בעובדות על הסודיום אמיטל ופרשה גדולה שהיתה קשורה בסם, לפי מספר מומחים רפואיים, הטענות של הילד, חייבות להיראות כלא אמינות, אם לא מאוד מפוקפקות.


"זאת תרופה פסיכיאטרית שאי אפשר לסמוך עליה שתספק עובדה," אומר ד"ר רזניק, פסיכיאטר מקליבלנד. "אנשים מאוד נתונים להשפעה כשהיא נמצאת בגופם. עם סודיום אמיטל אנשים אומרים דברים שהם שקרים בוטים". סודיום אמיטל הוא סם הרגעה פולשני שמכניס אנשים למצב היפנוטי כשהוא מוזרק לוריד. במקור השתמשו בו בטיפול באמנזיה במהלך מלחמת העולם השניה, על חיילים שנפגעו – חלקם במצב קטטוני – מזוועות המלחמה. מחקרים מדעיים שנערכו בשנת 1952 שללו אותו כ"סם אמת" ואף הדגימו את הסיכונים שלו: אפשר לשתול בקלות זיכרונות מפוברקים באנשים תחת השפעת הסם. "יש אפשרות לשתול רעיון בראש של מישהו רק מלשאול שאלה," אומר רזניק. אולם תופעות הלוואי שלו אפילו יותר ערמומיות: "הרעיון יכול להפוך לזיכרון שלהם, והמחקרים מראים שגם כשתגיד להם את האמת, הם ישבעו בכל הספרים הקדושים שזה קרה".


לאחרונה, האמינות של הסם הפכה להיות סוגיה במשפט מפורסם במחוז נאפא בקליפורניה. אחרי שהיא עברה מספר רב של טיפולים פסיכולוגיים, שלפחות באחד מהם היה שימוש בסודיום אמיטל, הולי רמונה בת ה-20 האשימה את אבא שלה שהטריד אותה מינית בילדותה. גרי רמונה הכחיש בנחרצות את ההאשמות ותבע את הפסיכולוג של הבת שלו ואת הפסיכיאטר שהזריק לה את הסם. במאי האחרון, חבר המושבעים צידד בגרי רמונה, הם האמינו שהפסיכולוג והפסיכיאטר כנראה שתלו זיכרונות לא אמיתיים. גרי רמונה היה הראשון שהצליח להילחם בחוק ב"תופעת הזיכרון המודחק" לכאורה שיצרה אלפי ההאשמות של הטרדה מינית בעשור האחרון.


באשר לסיפור של צ'נדלר שלפיו השתמש בסם כדי להרדים את בנו תוך כדי עקירת שן, גם זה נשמע חשוד, לאור השימוש הנהוג בסם. "זאת לחלוטין תרופה פסיכיאטרית," אומר ד"ר קנת גוטליב, פסיכיאטר מסן פרנסיסקו שהזריק סודיום אמיטל למטופלים עם אמנזיה. ד"ר ג'ון יגילה, רכז במחלקת הרדמה ושליטה בכאב בבית הספר לרופאי שיניים של UCLA, מוסיף, "זה בלתי רגיל להשתמש בו לעקירת שן. זה לא הגיוני להשתמש בזה כשקיימות אלטרנטיבות יותר טובות ובטוחות. זאת לא היתה הבחירה שלי".

בגלל תופעות הלוואי האפשריות של סודיום אמיטל, רופאים מסוימים יזריקו אותו רק בבית חולים. "בחיים לא הייתי רוצה להשתמש בסם שמשפיע על המודעות של בן אדם אלא אם כן אין אף סם אחר זמין בסביבה," אומר גוטליב. "ולא הייתי משתמש בו בלי ציוד החייאה, במקרה של תגובה אלרגית, ורק בנוכחות דוקטור לרפואה שהתמחה בהרדמה".

צ'נדלר ככל הנראה לא ציית לנהלים. הוא עשה את ההליך על בנו במרפאה שלו, והוא סמך על מרדים דנטלי, מארק טורבינר, כמומחה. (זה היה טורבינר שהכיר בין צ'נדלר לרותמן, בשנת 1991, כשרותמן היה צריך טיפול שיניים).


נראה כי אופן ההתנהלות של טורבינר במקצוע עשה אותו למאוד מצליח. "הוא מתהדר בזה שיש לו הוצאות עסקיות של 100 דולר בחודש והכנסות של 40,000 דולר בחודש," אומרת נילה ג'ונס, לקוחה לשעבר שלו. לטורבינר אין משרד או מרפאה שבהם הוא מקבל לקוחות; במקום זה הוא נוסע למספר מרפאות שיניים ברחבי העיר ששם הוא מזריק חומרי הרדמה בזמן הטיפולים.


כתב העת גילה כי מנהל אכיפת התרופות בארה"ב בחן היבט נוסף של אופן התנהלותו המקצועי של טורבינר: הוא מגיע לבתים כדי להזריק תרופות – בעיקר מורפין ודמרול – לא רק ללקוחות שלו אחרי טיפול, אבל נראה שגם לכאלה שסובלים מכאב שמקורו לא קשור בטיפול שינני. הוא מגיע לבתים של הלקוחות שלו – חלקם מפורסמים – מחזיק בתיק דייגים שבתוכו הסמים והמזרקים. היתה תקופה שעל לוחית הרישוי שלו היה כתוב SLPYDOC ["דוקטור ישנוני"]. לדברי ג'ונס, טורבינר לוקח 350 דולר על כל ביקור בסיסי שאורכו בין עשר לעשרים דקות. מה שג'ונס מתארת כהתנהלות נפוצה, כאשר לא ידוע כמה זמן טרובינר יצטרך להישאר, הלקוח, שמחכה לטשטוש שיגיע בקרוב, משאיר צ'ק פתוח שטורבינר ימלא עם הסכום המתאים.


טורבינר לא תמיד היה כל כך מצליח. בשנת 1989, הוא נתפס על שקר ונדרש להתפטר מ-UCLA, שם היה עוזר הוראה בבית הספר לרפואת שיניים. טורבינר ביקש חצי יום חופש כדי שיוכל לשמור יום קדוש של דתו, אבל לאחר מכן התגלה שהוא עבד במרפאת שיניים במקום.


מבדיקה של התעודות של טורבינר מוועדת רופאי השיניים עולה שהוא מוגבל לפי חוק להזריק תרופות אך ורק בטיפולי שיניים. אבל יש הוכחות ברורות לכך שהוא לא ציית למגבלות הללו. למעשה, לפחות בשמונה מקרים, טורבינר ביצע הרדמה כללית לברי רותמן, במהלך טיפול להשתלת שיער. למרות שבדרך כלל הרדמה מקומית תוזרק לקרקפת, "ברי כל כך פחד מהכאב," אומר ד"ר ג'יימס דה יארמן, הרופא מסן דייגו שביצע את ההשתלה, "שהוא רצה הרדמה כללית". דה יארמן אמר שהוא "נדהם" לגלות שטורבינר הוא רופא שיניים, כי עד כה הוא הניח שהוא היה דוקטור לרפואה.

במקרה אחר, טורבינר הגיע לביתה של ניילה ג'ונס, כך סיפרה, והזריק לה דמרול כדי להרגיע כאבים אחרי ניתוח לכריתת התוספתן.


ב-16 באוגוסט, שלושה ימים אחרי שצ'נדלר ורותמן דחו את ההצעה לתסריט ב-350,000 דולר, הסיפור הגיע לשיאו. מייקל פרימן הודיע לרותמן בשם ג'ון צ'נדלר שהוא הולך להגיש מסמכים מוקדם בבוקר שיחייבו אותו להחזיר את הנער. בתגובה מהירה, צ'נדלר לקח את בנו למתיס אברמס, הפסיכיאטר שנתן לרותמן את מכתב ההערכה שלו על הטרדה מינית היפותטית. במהלך פגישה של שלוש שעות, הנער טען שג'קסון היה איתו במערכת יחסים מינית. הוא דיבר על אוננות, נשיקות, מישוש פטמות ומין אוראלי. עם זאת, לא היו טענות על חדירה, דבר שהיה ניתן להוכיח על ידי בדיקה רפואית, ובכך לספק ראייה תומכת להאשמות.


מה שקרה אחר כך היה בלתי נמנע. אברמס, שמחויב על פי החוק לדווח לרשויות על כל טענה מסוג זה, התקשר לעובד סוציאלי במשרד לרווחת הילד, שאז התקשר למשטרה. החקירה ההיקפית של מייקל ג'קסון עמדה להתחיל.

חמישה ימים אחרי שאברמס התקשר לרשויות, התקשורת שמעה על החקירה. בבוקר יום ראשון, ה-22 באוגוסט, דון ריי, עיתונאי עצמאי מברבנק, עוד ישן כשהטלפון צלצל. בקו השני, אחד מהמדליפים שלו, אמר שהוצאו צווי חיפוש באחוזה של ג'קסון ובדירות שלו. ריי מכר את הסיפור לרשת KNBC-TV בלוס אנג'לס, שדיווחו לראשונה על הסיפור ב-16:00 אחה"צ ביום למחרת.

לאחר מכן, ריי "צפה בסיפור מסתובב כמו סופת טורנדו," הוא אומר. בתוך 24 שעות, ג'קסון היה הסיפור המוביל בשבעים ושלוש מהדורות חדשות רק באזור לוס אנג'לס ובכל דף שער של העיתונים הבריטים. הסיפור על מייקל ג'קסון והנער בן ה-13 הפך למהומה תקשורתית משתוללת ולשמועה לא מבוססת, כשהקו שבין התקשורת הצהובה לבין תקשורת המיינסטרים נמחק לחלוטין.


ההיקף של ההאשמות נגד ג'קסון לא היה ידוע עד ה-25 באוגוסט. מישהו מהמשרד לרווחת הילד הדליף באופן בלתי חוקי את הדוח על ההטרדה לדיאן דיימונד מ-Hard Copy. בתוך שעות, המשרד בלוס אנג'לס של שירותי חדשות בריטיים גם קיבל את הדוח והתחיל למכור עותקים לכל כתב שהסכים לשלם 750 דולר. ביום המחרת, העולם ידע על הפרטים הגראפיים בדוח שהודלף. "כשהם שוכבים זה לצד זה במיטה, מר ג'קסון הכניס את היד שלו מתחת למכנסיים של [הילד]," העובד הסוציאלי כתב. מאותו רגע, הסיקור התקשורתי הוכיח ששום דבר על ג'קסון לא חוצה את הגבול.

"התחרות בין ארגוני החדשות הפכה להיות כל כך קשוחה," אמר כתב רשת KNBC קונאן נולן, עד כדי כך ש"סיפורים אפילו לא נבדקו. זה היה מאוד מצער". הצהובון נשיונל אנקווירר (National Enquirer) הקצה עשרים כתבים ועורכים לפרשה. קבוצה אחת דפקה על 500 דלתות בברנטווד בניסיון למצוא את אוון צ'נדלר ובנו. אחרי שהם השתמשו ברישומים של נכסים, הם סוף סוף הצליחו ותפסו את צ'נדלר במרצדס השחורה שלו. "הוא לא היה איש שמח, אבל אני הייתי," אמר אנדי אובריאן, צלם פאפרצי.


ואז הגיעו המאשימים – עובדים לשעבר של ג'קסון. הראשונים, סטלה ופיליפ למארק, עוזרי בית לשעבר של ג'קסון, ניסו למכור את הסיפור שלהם לצהובונים בעזרתו של המתווך פול ברסי, כוכב פורנו לשעבר. הם דרשו לא פחות מחצי מיליון דולר אבל בסופו של דבר מכרו את הראיון שלהם לעיתון The Globe of Britain עבור 15,000 דולר. הזוג קווינדוי, זוג פיליפינים שעבדו בנוורלנד, היו הבאים בתור. כשהמחיר שלהם היה 100,000 דולר, "הם אמרו: 'היד היתה מחוץ למכנס של הילד,'" ברסי סיפר למפיק של התוכנית Frontline של PBS. "כשהמחיר שלהם עלה ל-500,000 דולר, היד נכנסה למכנסיים. אז נו באמת." משרד התובע המחוזי בלוס אנג'לס לבסוף קבע שהם חסרי תועלת כעדים.


לאחר מכן הגיעו המאבטחים. בטענה שהיא עושה עיתונות איכותית, דיאן דימונד מ-Hard Copy אמרה ל-Frontline בתחילת נובמבר בשנה שעברה שהתוכנית שלה "ללא רבב לגבי זה. לא שילמנו שום סכום כספי על הסיפור הזה בכלל". אבל שבועיים לאחר מכן, חוזה של Hard Copy חשף שהתוכנית ערכה משא ומתן על תשלום של 100,000 דולר לחמישה מאבטחים לשעבר של ג'קסון שתכננו להגיש תביעה על סך 10 מיליון דולר בטענה של פיטורין בלתי הוגנים.


ב-1 בדצמבר [1993] אחרי שהעסקה נחתמה, שני מאבטחים הופיעו בתוכנית; הם פוטרו, סיפרה דימונד לצופים, כי "הם ידעו יותר מדי על מערכת היחסים של מייקל ג'קסון עם ילדים צעירים". למעשה, כפי שחושפים התצהירים שלהם תחת שבועה מספר חודשים לאחר מכן, זה היה ברור שהם מעולם לא ראו את ג'קסון עושה משהו בלתי הולם עם הבן של צ'נדלר או כל ילד אחר:


"אז אתה לא יודע כלום על מר ג'קסון ו[הנער]?" אחד מעורכי הדין של ג'קסון שאל את המאבטח לשעבר מוריס וויליאמס, תחת שבועה. "כל מה שאני יודע הגיע מהמסמכים שאנשים אחרים נשבעו עליהם".


"אבל חוץ ממה שמישהו אחר אולי אמר, אין לך שום ידע משלך על מר ג'קסון ו[הנער], נכון?"


"זה נכון."


"האם דיברת עם ילד שאי פעם אמר לך שמר ג'קסון עשה לו משהו בלתי הולם עם הנער?"

"לא."


כשנשאל על ידי עורך הדין של ג'קסון מאיפה קיבל את הרושם, וויליאמס השיב: "רק ממה ששמעתי בתקשורת ומה שחוויתי במו עיני".


"אוקיי, זאת הפואנטה. לא חווית שום דבר במו עיניך, נכון?"


"זה נכון. שום דבר".


(התביעה של המאבטחים, שהוגשה במרץ 1994, עדיין היתה בשלב ההמתנה כשהכתבה הוגשה להדפסה)


הבאה בתור היתה עוזרת הבית. ב-15 דצמבר, הצהובון Hard Copy פרסמו את "סודה הכואב של מנקת חדר השינה". בלנקה פרנסיה אמרה לדימונד ולכתבים אחרים שהיא ראתה את ג'קסון העירום מתקלח ושוהה בג'קוזי עם ילדים קטנים. היא גם אמרה לדימונד שהיא ראתה את הבן שלה בסיטואציה מחשידה עם ג'קסון – טענה שחברי המושבעים הגדולים מצאו כלא אמינה.

בלנקה פרנסיה בראיון

עותק של עדותה של פרנסיה תחת שבועה חושף שהצהובון Hard Copy שילם לה 20,000 דולר, ואם דימונד היתה בודקת את הטענות של האישה, היא היתה מגלה שהן שקריות. בתצהיר לעורך הדין של ג'קסון, פרנסיה הודתה שהיא מעולם לא ראתה את ג'קסון במקלחת עם אף אחד ולא ראתה אותו עירום עם ילדים בג'קוזי שלו. הם תמיד לבשו בגדי ים, היא העידה.


הסיקור, אומר מייקל לוין, שמייצג את ג'קסון בעיתונות "הציגו נקודת מבט של רופא טחורים על העולם. Hard Copy היה דוחה. היחס האכזרי והמרושע של התקשורת כלפי האיש הזה היה מסיבות אנוכיות. גם אם מעולם לא קנית אלבום של מייקל ג'קסון בחייך, אתה צריך לדאוג. החברה שלנו בנויה על מעט מאוד עמודים. אחד מהם הוא האמת. כשאתה נוטש אותה, זה מדרון תלול."


החקירה של ג'קסון, שבאוקטובר 1993 צמחה ועירבה לפחות שנים עשר בלשים מסנטה ברברה ומלוס אנג'לס, הוצתה בעקבות תפישותיו של פסיכיאטר אחד, מת'יס אברמס, שלא היתה לו מומחיות כזו או אחרת בנושא הטרדת ילדים. אברמס, לפי הדוח שהוגש למשרד לרווח הילד, "מרגיש שהנער דובר אמת". בעידן שבו טענות על הטרדת ילדים הן כה נפוצות והרבה פעמים שקריות, המשטרה ותובעים הגיעו למצב שהם נותנים משקל רב לעדויות של פסיכיאטרים, מטפלים ועובדים סוציאליים.


המשטרה החרימה את ספרי הטלפון כשהם פשטו על נכסיו באוגוסט וחקרו קרוב לשלושים ילדים ומשפחותיהם. חלקם, בהם ברט ברנס ווייד רובסון, סיפרו שהם ישנו במיטה של ג'קסון, אבל כמו כל האחרים, הם נתנו את אותה תשובה – ג'קסון לא עשה להם שום דבר רע. "הראיות היו ממש טובות לנו," אומר עורך דין שעבד בצוות ההגנה של ג'קסון. "לצד השני לא היה כלום חוץ מפה גדול".


למרות שהראיות להנחה שמייקל ג'קסון אשם היו רופסות, המשטרה הגבירה את מאמציה. שני שוטרים טסו לפיליפינים כדי לאמת את סיפור ה"יד במכנסיים" של הזוג קווינדוי, אך ככל הנראה החליטו שאין לו אמינות. המשטרה גם הפעילו טכניקות חקירה אגרסיביות – ביניהם גם לספר שקרים לכאורה – כדי לגרום לילדים להעלות טענות נגד ג'קסון. לפי מספר הורים שהתלוננו לברט פילדס, השוטרים אמרו להם שהילדים שלהם בוודאות עברו הטרדה, זאת למרות שהילדים אמרו להורים שלהם ששום דבר לא קרה. פילדס התלונן במכתב למפקד משטרת לוס אנג'לס ווילי וויליאמס, שהמשטרה "גם הפחידו צעירים עם שקרים מזעזעים, כמו למשל 'יש לנו תמונות שלך בעירום', ואין, כמובן, שום תמונות כאלה". שוטר אחד, פדריקו סיקרד, אמר לעורך הדין מייקל פרימן שהוא שיקר לילדים שהוא חקר ואמר להם שהוא בעצמו עבר הטרדה כשהיה ילד, אומר פרימן. סיקרד לא הגיב לבקשתנו שיתראיין לכתבה.


לאורך כל הדרך, ג'ון צ'נדלר שוורץ דחתה את ההאשמות של צ'נדלר נגד ג'קסון – עד שהיא נפגשה עם המשטרה בסוף אוגוסט 1993. השוטרים סיקרד ורוזיבל פרפינו אמרו משפט שהתחיל לשנות את דעתה. "השוטרים הודו שיש להם רק ילד אחד," אמר פרימן, שנכח בפגישה, "אבל הם אמרו, 'אנחנו משוכנעים שמייקל ג'קסון הטריד את הילד הזה כי הוא מתאים לפרופיל הקלאסי של פדופיל באופן מושלם'".


"אין דבר כזה פרופיל קלאסי. הם עשו טעות מטופשת ולא הגיונית בעליל," אמר ד"ר ראלף אנדרווגר, פסיכיאטר מהעיר מיניאפוליס שטיפל בפדופילים ובקורבנות של גילוי עריות מאז 1953. הוא מאמין ש"תפרו תיק" למייקל ג'קסון בעקבות "תפישות מוטעות כמו אלה שהופצו כעובדות בתקופה של היסטריה".


למעשה, מחקר של משרד הבריאות והרווחה האמריקאי מראה שמקרים רבים של טענות על הטרדה מינית של ילדים – 48 אחוזים מאלה שהוגשו בשנת 1990 – הוכחו כלא מבוססות.


"זה היה עניין של זמן עד שמישהו כמו ג'קסון יהפוך להיות מטרה," אומר פיליפ רזניק. "הוא עשיר, מוזר, מעביר את הזמן עם ילדים ויש בו פגיעות. האווירה היא כזאת שעצם הטענה [על הטרדה מינית] מוכיחה שמשהו בטוח קרה".

זרעי ההסדר נזרעו עוד כשהחקירה המשטרתית נמשכה בשני המחוזות בסתיו של 1993. מאחורי הקלעים החלה מלחמה בין עורכי הדין של ג'קסון על מי ישלוט בתיק, שבסופו של דבר תשפיע על הצעדים שההגנה תבחר לנקוט בהם.


באותו זמן, ג'ון צ'נדלר שוורץ ודייב שוורץ התאחדו עם אוון צ'נדלר נגד ג'קסון. מקורות מספרים שאמו של הנער פחדה ממה שצ'נדלר ורותמן עלולים לעשות אם היא לא תתמוך בהם. היא דאגה שהם ינסו להגיש תלונה על רשלנות הורית כי הסכימה לבן שלה לישון אצל מייקל ג'קסון. עורך הדין שלה, מייקל פרימן, בעקבות זאת, התפטר בגועל. לאחר מכן הוא אמר "כל הדבר הזה היה בלאגן. לא הרגשתי בנוח עם אוון. הוא לא בן אדם ישר, והרגשתי שהוא לא משחק בהוגנות".


במשך חודשים, עורכי דין בשני הצדדים נשכרו, הורדו בדרגה והודחו בעוד הם התווכחו ביניהם איזו אסטרטגיה הכי טובה. רותמן הפסיק להיות עורך הדין של צ'נדלר בסוף אוגוסט, כשמחנה ג'קסון הגיש תלונה בגין סחיטה נגד השניים. שניהם אז שכרו עורכי דין פלילי יוקרתי שייצג אותם (רותמן שכר את רוברט שפירו, שעכשיו הוא עורך הדין הראשי של או.ג'יי סימפסון). לפי היומן של אחת מהקולגות לשעבר של רותמן, ב-26 באוגוסט, לפני שהתלונה על סחיטה הוגשה, צ'נדלר נשמע אומר "זה התחת שלי שבסכנה לשבת בכלא". החקירה על סחיטה היתה שטחית כי, מספר המקור, "המשטרה מעולם לא לקחה את זה ברצינות. אבל היו יכולים לעשות הרבה יותר." לדוגמה, כמו שהם עשו עם ג'קסון, המשטרה יכולה לבקש צווי חיפוש ולפשוט על הבתים והמשרדים של רותמן וצ'נדלר. וכאשר שני הגברים סרבו לדבר עם המשטרה, יכלו לכנס חבר מושבעים גדול.


באמצע ספטמבר, לארי פלדמן, עורך דין לתביעות אזרחיות [כספיות] שעבד כראש ארגון עורכי הדין של לוס אנג'לס, התחיל לייצג את בנו של צ'נדלר ומיד לקח את השליטה על הסיטואציה. הוא הגיש תביעה בסך 30 מיליון דולר נגד ג'קסון, שבהמשך תתגלה כתחילתו של הסוף. כשהחדשות התחילו להתפשט, הזאבים נעמדו בתור מחוץ לדלת. לפי חבר בצוות ההגנה של ג'קסון, "פלדמן קיבל עשרות מכתבים מכל מיני אנשים שטוענים שהם הוטרדו על ידי ג'קסון. הם עברו על כל המכתבים בניסיון למצוא מישהו, והם לא מצאו אף אחד".


כשהאפשרות לאישומים פליליים נגד ג'קסון התחילה להתהוות, ברט פילדס צירף אליו את הווארד ויצמן, סנגור פלילי מפורסם עם היסטוריה של קליינטים מפורסמים בהם ג'ון דלוריאן, שבמשפט שלו הוא ניצח, וקים בייסינגר, שבתביעה על החוזה שלה הוא הפסיד. (בנוסף, לזמן קצר ביוני האחרון, ויצמן היה עורך דין של או.ג'יי סימפסון). חלק צפו בעיה בין שני עורכי הדין בשלב מוקדם. לא היה מקום לשני עורכי דין חזקים שרגילים לנהל את העניינים לבד.


מהרגע שויצמן הצטרף לצוות ההגנה של ג'קסון, "הוא דיבר על הסדר", אומרת בוני אזקנזי, עורכת דין שעבדה עם ההגנה. בעוד פילדס ופליקנו עדיין היו בשליטה על ההגנה של ג'קסון, הם אימצו אסטרטגיה כוחנית. הם האמינו בכל רוחם בחפות של ג'קסון ונשבעו להילחם בהאשמות בבית המשפט. פליקנו התחיל לאסוף ראיות שישמשו אותם במשפט, שתוכנן ל-21 במרץ, 1994. "היה להם קייס מאוד חלש," אומר פילדס. "רצינו להילחם. מייקל רצה להילחם בבית המשפט. הרגשנו שאפשר לנצח".

עו"ד הווארד ויצמן

הויכוחים במחנה ג'קסון החמירו ב-12 בנובמבר, אחרי שאיש יחסי הציבור של ג'קסון הצהיר במסיבת עיתונאים שהזמר ביטל את ההופעות שנותרו בסיבוב ההופעות העולמי כדי להיכנס למכון גמילה מסמים ולטפל בהתמכרות שלו למשככי כאבים. פילדס אחר כך סיפר לעיתונאים שג'קסון "בקושי מסוגל לתפקד בחיוניות מבחינה אינטלקטואלית". אחרים במחנה ג'קסון הרגישו שזאת טעות להציג את הזמר כחלש. "זה היה חשוב," אומר פילדס, "לספר את האמת. [לארי] פלדמן והעיתונות הציגו את מייקל כמישהו שמנסה להתחבא ושכל זה היה תרמית. אבל זאת לא היתה תרמית".


החיכוך הגיע לשיא ב-23 נובמבר. לפי מידע שלטענתו קיבל מוויצמן, פילדס אמר באולם בבית המשפט, שהיה מלא עיתונאים, שכתב אישום פלילי נגד ג'קסון נראה כעניין של זמן. לפילדס היתה סיבה לאותה הצהרה: הוא ניסה לדחות את התביעה האזרחית של הנער מתוך הבנה שיש משפט פלילי בהליכים שצריך להגיע מול שופט וחבר מושבעים קודם. מחוץ לבית המשפט, העיתונאים שאלו למה פילדס מסר את ההצהרה הזאת, וויצמן ענה שפילדס "טעה בדבריו". האמרה הזאת הכעיסה את פילדס, "כי זה לא היה נכון," אומר פילדס, "זה היה מעצבן. מאוד כעסתי על הווארד". פילדס הגיש לג'קסון מכתב פיטורין שבוע לאחר מכן.


"היתה קבוצה של אנשים וכולם רצו משהו אחר והיה צריך לפלס דרך לכל החלטה," אומר פילדס. "זה היה סיוט, ואני רציתי לצאת משם". פליקנו, שספג ביקורת על טבעו הכוחני, פרש באותו הזמן.

עו"ד ברט פילדס

אחרי שפילדס ופליקנו יצאו מהתמונה, ויצמן צירף לצוות את ג'וני קוקרן, עורך דין אזרחי ידוע שכיום מסייע בהגנה של או.ג'יי סימפסון. וג'ון ברנקה, שפילדס החליף כיועץ המשפטי הכללי של ג'קסון בשנת 1990, חזר לצוות. בסוף 1993, כשהתובעים המחוזיים של סנטה ברברה ולוס אנג'לס, כינסו שני חברי מושבעים גדולים שיחליטו אם צריך להגיש כתבי אישום פליליים נגד ג'קסון, האסטרטגיה של ההגנה שינתה את הכיוון שלה לדיבורים רציניים על הסדר התביעה האזרחית מחוץ לבית המשפט, למרות שהצוות החדש שלו האמין גם הוא בחפותו של ג'קסון.


למה שהצד של ג'קסון יסכים להסדר מחוץ לבית המשפט, בהתחשב בכך שהוא טוען לחפותו ובראיות המפוקפקות נגדו? עורכי הדין שלו ככל הנראה החליטו שהיו הרבה סיבות לא לקיים את התביעה האזרחית. אחד מהם הוא העובדה שהפגיעות הרגשית של ג'קסון תיבחן על ידי התקשורת האכזרית, שתתקוף את ג'קסון יום אחר יום במשפט שהיה יכול להימשך אפילו שישה חודשים. נושאים פוליטיים וגזענות זלגו גם הם להליכים המשפטיים, במיוחד בלוס אנג'לס, שעדיין התאוששה מפרשת רודני קינג – וההגנה חששו שאי אפשר לסמוך על כך שבית המשפט יעשה צדק. בנוסף, היה צריך לקחת בחשבון גם את מבנה חבר המושבעים. עורך דין אחד אמר, "הם הבינו שההיספנים עלולים לנטור טינה [נגד ג'קסון] בגלל הכסף שלו, השחורים עלולים לכעוס עליו על שניסה להיות לבן, ולבנים יהיה קשה להתגבר על נושא ההטרדה". לדעת רזניק, "ההיסטריה היא כל כך גדולה והסטיגמה [של הטרדת ילדים] היא כל כך חזקה, שאין דרך להגן על ההאשמות כאלה".

מהומות בלוס אנג'לס בעקבות פרשת רודני קינג

עורכי הדין של ג'קסון דאגו גם לגבי מה שעלול לקרות למשפט הפלילי באופק, במיוחד בסנטה ברברה, שמאוכלסת בעיקר על ידי לבנים, שמרניים, מעמד ביניים-גבוה. בכל דרך שצוות ההגנה הסתכלו על זה, משפט אזרחי היה הימור גדול מדי. ההסכמה לתנאי ההסדר האזרחי, מקורות טוענים, שעורכי הדין הבינו שיוכלו למנוע את התיק הפלילי מתוך הבנה לא מפורשת שצ'נדלר יסכים להפוך את בנו ללא-זמין לעדות.


מקורות אחרים שקרובים לתיק אומרים שההחלטה להגיע להסדר כנראה הושפעה מגורם נוסף – המוניטין של עורכי הדין. "את יכולה לדמיין מה יקרה לעורך דין שהפסיד בתיק של מייקל ג'קסון?" אומר אנתוני פליקנו. "אין מצב ששלושת עורכי הדין יצאו מזה כמנצחים אלא אם כן הם יגיעו להסדר. האיש היחיד שהפסיד הוא מייקל ג'קסון". אבל ג'קסון, אומר ברנקה "שינה את דעתו [לגבי הבאת התיק לבית משפט] כשהוא חזר לארה"ב. הוא לא ראה את הסיקור המאסיבי וכמה נוראי הוא היה. הוא רק רצה שהדבר הזה יפסיק".


מהצד השני, מערכות היחסים בין חברי המשפחה של הנער הפכו למרירות. במהלך פגישה במשרד של לארי פלדמן בסוף 1993, צ'נדלר, לפי המקור "לגמרי איבד את זה והכה את דייב [שוורץ]". שוורץ, שנפרד מג'ון באותו זמן, נדחק החוצה מתהליך קבלת ההחלטות שהשפיעו על בנו החורג, והוא כעס שצ'נדלר לקח את הנער ולא החזיר אותו.

"דייב התעצבן ואמר לאוון שכל זה סחיטה גם ככה, ובאותו רגע אוון נעמד, רץ לעבר דייב והכה אותו," מקור נוסף סיפר.

לכל מי שגר בלוס אנג'לס בינואר 1994, היו שני נושאים עיקריים לשיחה – רעידת האדמה וההסדר של ג'קסון. ב-25 בינואר, ג'קסון הסכים לשלם לנער סכום לא ידוע של כסף. יום לפני כן, עורכי הדין של ג'קסון ביטלו את התלונה במשטרה נגד צ'נדלר ורותמן בגין סחיטה.


הסכום של ההסדר מעולם לא נחשף, אך ההשערות מדברות על סכום של כ-20 מיליון דולר. מקור אחד אומר שצ'נדלר וג'ון צ'נדלר שוורץ קיבלו כל אחד כ-2 מיליון דולר, ועורך הדין פלדמן קיבל כ-25 אחוזים שכר טרחה. שאר הכסף הועבר לקרן חסכון של הנער ויועבר אליו תחת השגחה של ממונה מטעם בית המשפט.


"צריך לזכור שהתיק הזה תמיד היה על כסף," אומר פליקנו, "ואוון צ'נדלר קיבל מה שהוא רצה בסופו של דבר". לאור העובדה שלצ'נדלר עדיין יש משמורת מלאה על בנו, מקורות טוענים שהגיוני שלאבא יש גישה מלאה לכל סכום כסף שבנו מקבל.


בסוף מאי 1994, נראה שצ'נדלר סוף סוף עזב את עולם רפואת השיניים. הוא סגר את המרפאה שלו בבוורלי הילס וטען שהוטרד על ידי תומכים של ג'קסון. תחת תנאי ההסדר, נאסר על צ'נדלר מלכתוב על הפרשה, אבל לפי הדיווחים, אחיו ריי חרמץ, ניסה להשיג דיל להוצאת ספר.

הספר של הצ'נדלרים יצא לאור בשנת 2004

במה שעלול להיות פרשה בלתי-נגמרת, באוגוסט האחרון ברי רותמן ודייב שוורץ (שני שחקנים עיקריים שהושארו מחוץ להסדר) הגישו תביעה אזרחית נגד ג'קסון. שוורץ טוען שהזמר פירק את המשפחה שלו. התביעה של רותמן היא בגין הוצאת דיבה מצדו של ג'קסון, וגם את שאר צוות ההגנה שלו – פילדס, פליקנו וויצמן, על כך שהאשימו אותו בסחיטה. "האישומים בגין [סחיטה]", אמר איטקן, עוה"ד הדין של רותמן, "ממש לא נכונות. מר רותמן היה קורבן ללעג ציבורי, נחקר בחקירה פלילית וסבל מהפסדים כספיים". (כפי הנראה, חלק מההפסדים של רותמן זה הכסף שהיה מקבל כעמלה מהתביעה של צ'נדלר אם היה ממשיך לייצג אותם בתקופת ההסדר).


לגבי מייקל ג'קסון, "הוא ממשיך בחייו", אמר הפובליציסט מייקל לווין. הוא עכשיו נשוי ולאחרונה הקליט שלושה שירים חדשים לאלבום אוסף וסיים לצלם קליפ חדש בשם "HIStory".


האלבום שוחרר ביוני 1995

ומה עלה בגורל החקירה הענקית מול ג'קסון? אחרי שהתובעים והמשטרה הוציאו מיליוני דולרים בשני מחוזות שונים, ואחרי שני כינוסים של חבר מושבעים גדול ששמעו קרוב ל-200 עדים, כולל 30 ילדים שהכירו את ג'קסון, לא הצליחו למצוא ולו עד אחד שיאמת את ההאשמות. (ביוני 1994, כשהם עדיין נחושים למצוא כל עד, שלושה תובעים מחוזיים ושני בלשים טסו לאוסטרליה ותחקרו שוב את ווייד רובסון, הילד שסיפר שישן באותה מיטה עם ג'קסון – ופעם נוספת הילד אמר ששום דבר רע לא קרה.)


הטענות היחידות שיש נגד ג'קסון, לפיכך, מגיעות מנער אחד וגם זה רק אחרי שהזריקו לו סם היפנוטי שהפך אותו לנתון להשפעה מנטלית.


"התיק הזה חשוד בעיני", אומר ד"ר אנדרווגר, פסיכיאטר ממינאפולס, "בדיוק בגלל העובדה שהראיה היחידה מגיעה מילד אחד. זה מאוד לא סביר. לפדופילים יש בממוצע 240 קורבנות לאורך חייהם. זאת הפרעה מתמשכת. הם אף פעם לא מגיעים לסיפוקם".


בהתחשב בראיות הקלושות נגד ג'קסון, זה נראה בלתי סביר שהוא היה מורשע אם התיק היה מגיע לבית המשפט. אבל בבית המשפט שנקרא דעת הקהל, אין שום סייגים. לאנשים מותר להעלות השערות כאוות נפשם, והמוזרויות של ג'קסון מותירות אותו פגיע מול הסיכויים הגבוהים שהציבור יחשוב עליו את הגרוע ביותר.


אז האם קיימת אפשרות שג'קסון מעולם לא ביצע פשע, שהוא בדיוק מה שהוא טען שהוא, מישהו שמגן על ילדים ולא מתעלל בהם? עורך הדין מייקל פרימן חושב שכן: "לתחושתי ג'קסון לא עשה שום דבר רע והאנשים האלה [צ'נדלר ורותמן], מצאו הזדמנות וניצלו אותה. אני מאמין שזה היה הכל בשביל כסף".


יש האומרים שהסיפור של ג'קסון מדגים את כוחה המסוכן של ההאשמה, שלרוב אין דרך להתגונן מפניה -- במיוחד כאשר ההאשמות קשורות בהטרדה מינית של ילדים. לאחרים התברר משהו אחר – המשטרה והתובעים בזבזו מיליוני דולרים כדי לבנות תיק שהיסודות שלו מעולם לא היו קיימים.




0 צפיות
MJISRL18_OPACITY.png

With Michael Jackson Israel

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • Instagram Social Icon

© 2019 by MJstory. Created with Wix.com