.png)
"אם מייקל ג'קסון היה חף מפשע, למה הוא שילם לילד הראשון מחוץ לכותלי בית המשפט?" - זוהי שאלה שנשאלת רבות בנוגע להאשמות הראשונות נגד מייקל ג'קסון בגין הטרדות מיניות. על מנת להבין את הסיבות האפשריות, עלינו לקחת בחשבון את הנסיבות המשפטיות שקדמו להסדר. בפרק זה נחקור את השאלות העולות מהפרשה: למה מייקל ג'קסון שילם למשפחה? מי הצד שרצה להגיע להסדר כספי? מי רצה לקדם את המשפט הפלילי ומי ניסה להמנע ממנו?
בחודש אוגוסט 1993, לאחר שג'קסון סרב לדרישות הכספיות של אוון צ'נדלר ובשיאו של מאבק משמורת של בני המשפחה, האב מחליט לקחת את בנו אל ד"ר מת'יס אברמס כדי שהפסיכולוג יגיש דוח על הטרדה מינית לרשויות מבלי שאוון צ'נדלר יצטרך לשאת באחריות על ההאשמות. ב-14 בספטמבר, 1993, עורך הדין של משפחת צ'נדלר מגיש תביעה אזרחית מייקל ג'קסון בגין תקיפה מינית, תקיפה, פיתוי, התנהגות לא ראויה, גרימת עגמת נפש באופן מכוון, מרמה ורשלנות. מאותו הרגע התקיימו נגד מייקל ג'קסון שני הליכים משפטיים נפרדים: הליך פלילי והליך אזרחי.
במערכת המשפט האמריקאית קיימים שני סוגים של הליכים אשר מתקיימים תחת מערכות נפרדות וחוקים שונים. ההליך האזרחי הוא תביעה כספית, בין אנשים פרטיים או חברות, בגין נזקים, חובות וכו'. ההליך אזרחי אינו מערב חקירה של הרשויות ומסתיים בפיצויים כספיים. הליך פלילי הוא הליך בו אדם נחקר בגין עבירה פלילית ומובא בפני שופט ע"י הרשויות (המשטרה, תביעה מחוזית וכו'). כאשר אדם נמצא אשם במשפט פלילי, הוא ירצה את העונש במאסר בהתאם לחומרת העבירה.
בין החודשים ספטמבר 1993 לינואר 1994, עורכי הדין של ג'קסון ועורך הדין האזרחי שייצג את משפחת צ'נדלר, לארי פלדמן, לא הסכימו לגבי סדר ההליכים ואיזה מההליכים צריך להגיע קודם לבית המשפט. עורכי הדין של ג'קסון רצו שהמשפט הפלילי יתקיים לפני התביעה הכספית. במשך חודשים הגישו עתירות לבית המשפט שיאפשר את קיום המשפט הפלילי לפני התביעה האזרחית, אך שופט התביעה האזרחית סרב לדחות את התביעה למועד מאוחר יותר. ההחלטה של השופט האזרחי לשלול את הבקשה של עורכי הדין של ג'קסון, הובילה אותם בסופו של דבר לחתימה על הסדר בנוגע לתביעה האזרחית.
בשנת 2005, דוד של ג'ורדן, ריי צ'נדלר, כותב מאמר באתר שלו (atgbook.net, שכבר אינו פעיל) בו הוא מסביר שעורכי הדין של ג'קסון ניסו לדחות את התביעה האזרחית למועד מאוחר יותר. לטענת צ'נדלר, עורכי הדין של ג'קסון רצו לדחות את התביעה בשש שנים, עד שיחול על ההאשמות חוק התיישנות – ובכך למנוע את ההליכים האזרחיים. אך זוהי אמרה מסולפת ומטעה. עורכי הדין של ג'קסון ניסו למעשה לגרום לכך שהמשפט הפלילי נגד ג'קסון יתקיים לפני המשפט האזרחי. הם לא פעלו נגד ההליכים הפליליים אלא ניסו להגיע למצב בו ההליכים הפליליים יגיעו לדיון בבית המשפט לפני כל הליך אחר.
הסיבה לבקשה של עורכי הדין של ג'קסון לקיים את המשפט הפלילי לפני התביעה האזרחית ברורה: אם התביעה האזרחית הייתה מתקיימת לפני המשפט הפלילי, התובעים במשפט הפלילי (התובע המחוזי) היו עוקבים אחר המתרחש בהליך האזרחי, לומדים את אסטרטגיית ההגנה ומשנים את הטיעונים בכתב האישום בהתאם. מצב כזה היה נותן לתובעים יתרון משמעותי מבחינה משפטית, מצב שפוגע משמעותית ובאופן ישיר בזכות של מייקל ג'קסון להליך הוגן.
חשוב לציין שבהליכים של תביעה אזרחית חלים חוקים שונים מבהליכים פליליים. רף חובת ההוכחה משתנה וחוקי קבילות של ראיות הם פחות מחמירים מחוקי משפט פלילי. למשל, בתביעה אזרחית ניתן להציג עדות מפי השמועה כראייה (עדות שלא מגיעה מפי העד עצמו, או מניסיונו האישי, אלא ממידע שקיבל מאדם אחר). במשפט הפלילי עדות מפי השמועה אינה קבילה. כמו כן, לפי החוקה האמריקאית, הנאשם במשפט פלילי יכול לבחור שלא להעיד מבלי שיהיו לכך השלכות על השיפוט, בעוד במשפט אזרחי, אי מתן הצהרה יכול להשפיע כנגד הנאשם. מכאן שהתביעה במשפט הפלילי הייתה יכולה להשתמש בעדות שנתן הנתבע במשפט האזרחי, להציג אותה במשפט הפלילי ולשנות את קו התביעה בהתאם לנאמר בה. עורכי הדין של ג'קסון שמשפט אזרחי כרוך בהרבה יותר סיכונים מבחינת הנתבע, גם כאשר הנתבע חף מפשע. הם גם לקחו בחשבון שהפסד בתביעה אזרחית יכול להביא להטיית חבר המושבעים במשפט פלילי.
מבחינת החוק, ישנם תקדימים רבים שבהם הליכים אזרחיים הוקפאו כדי לאפשר למשפט פלילי להתקיים לפניכן, תוך כדי שמירה על זכות הנאשם למשפט הוגן וכדי למנוע מצב שבו נפגעת זכות זו. למשל בפסיקה הזאת: "כאשר הליכים פליליים ואזרחיים מתקיימים בנוגע לאותו פרוטוקול, לנאשם יש זכות להשהות את שלב הגילוי המוקדם ואת התביעה האזרחית עד אשר ההליך הפלילי נפתר לחלוטין" [4; עמודים 116-117]. עם זאת, בתיק נגד מייקל ג'קסון, כל ניסיון של עורכי הדין להשהות את ההליכים האזרחיים נפסלו על ידי שופט בית המשפט העליון, דיויד מ. רות'מן. ככל הנראה, הגיל של ג'ורדן היה הקלף המנצח במקרה הזה. ג'רלדין יוז (שהיתה המזכירה המשפטית של ברי רות'מן שייצג את הצ'נדלרים לפני לארי פלדמן) כתבה בספרה "Redemption":
"מייקל ג'קסון הפסיד ארבע בקשות משפטיות. מבחינה חוקית, זה היה ברור שמאזני הצדק לא פעלו לטובת מייקל ג'קסון. במקום זאת, הם פעלו בכבדות לטובת הילד בן השלוש עשרה. עורכי הדין של ג'קסון החילו חוקים תקדימיים שחלו על תיקי תקיפה מינית זהים. הפסיקה בתיק Pacers Inc. v. Superior Court קבעה באופן מפורט שכאשר לא מקפיאים תביעות אזרחיות בזמן שמתקיימת חקירה פלילית, זוהי פלישה ופגיעה בזכויות הנאשם על פי החוקה. הקלף המנצח של פלדמן היה 'זיכרון של ילד נמצא בהתפתחות' ושאין לילדים אפשרות 'לזכור כמו מבוגרים'. החוק שהוא ציטט חל לגבי ילדים קטנים המתקשים להיזכר בפרטים זמן רב אחרי שנפגעו ו/או עדים לפשע. התיק הזה, לעומת זאת, היה לגבי ילד בן 13, שבזמן קצר היה מגיע לגיל 14." [4; עמוד 124]
פלדמן השתמש בסיבה הנ"ל כאשר הגיש בקשה למשפט עם עדיפות לגבי התביעה האזרחית: "זוהי בקשה מיוחדת להביא את התביעה מול בית משפט בתוך 120 יום מהרגע שהבקשה מתקבלת" [2; עמוד 121]. בהקשר הזה, יוז כותבת:
"מר פלדמן הגיש הצהרה מפי ד"ר אוון צ'נדלר כדי לתמוך בבקשה למשפט עם עדיפות שכלל טענה אחת: הילד מתחת לגיל 14. וזהו זה! ד"ר צ'נדלר לא טען שום דבר אחר בהצהרה שלו, שנכתב תחת שבועה כהצהרת אמת. בכל שנות הקריירה המשפטית שלי מעולם לא ראיתי הצהרה כל כך קצרה כמו זו בנוגע לתיק חשוב. נותן ההצהרה בדרך כלל נותן מספר עובדות, במיוחד כשמדובר על תיק עם חשיבות גבוהה כמו זה. בהצהרות כאלה כותבים שכל העובדות המצוינות הן אמתיות ונכונות, ושנותן ההצהרה מוכן להעיד תחת שבועה, ואם ישקרו הם יועמדו לדין בגין מתן עדות שקר. האם זה אפשרי שהאינפורמציה שד"ר צ'נדלר הכניס להצהרה שלו היא האינפורמציה היחידה שהוא היה יכול להעיד לגביה תחת שבועה כשהוא יכול להיענש על עדות שקר?" [4; עמוד 122].
תחת תנאים כה מוטים, ג'קסון ועורכי הדין שלו היו עלולים למצוא עצמם במצב שבו הם צריכים להגן על ג'קסון בשתי חזיתות בו זמנית: בתיק אזרחי ובתיק פלילי. בנוסף לזה, הם היו צריכים להתכונן לתביעה אזרחית בתוך 120 יום, בעוד המשטרה החרימה את כל המסמכים והראיות של ג'קסון לטובת ההליכים הפליליים, וסירבה לספק עותקים או אפילו רשימה של מה הם לקחו. "משרד התובע המחוזי, בבירכת בית המשפט, פגע בזכויותיו החוקתיות של ג'קסון. בית המשפט נטה לטובת הילד בן ה-13" [4; עמוד 133].
אחרי שכל הבקשות לדחות את התביעה האזרחית אחרי המשפט הפלילי נשללו, צוות עורכי הדין של ג'קסון מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. תחילת המשפט האזרחי נקבעה לחודש מרץ, 1994.
במסמכי הבקשות המשפטיות שהוגשו לבית המשפט ע"י משפחת צ'נדלר, הואשמו ג'קסון ועורכי דינו בכך שהם מפעילים "טקטיקות לעיכוב הליכים", אבל הם ידעו ש"הטקטיקות" האלה היו בשביל להביא את ההליכים המשפטיים לבית משפט לפני ההליכים האזרחיים. בספר של הדוד ריי צ'נדלר (“All That Glitters”) הוא מצטט שיחה בין אבא של ג'ורדן, אוון צ'נדלר ועורך הדין פלדמן. השיחה מוכיחה שהם אלה שהפעילו טקטיקות שנועדו לעכב את הליכי המשפט הפלילי:
"מאוחר יותר באותו יום, אחרי שכולם סיימו את ארוחת החג שלהם, לארי פלדמן התקשר לאוון עם חדשות שכולם יכולים להעריך. 'היי, אוון, אתה חייב לשמוע את זה. הווארד ווייצמן (עורך הדין של ג'קסון) שוב הדיח את פילדס. הם בהחלט לא רוצים את ההצהרה שלך או את ההצהרה של ג'ון (אמא של ג'ורדן). הם לא רוצים לשמור כלום. אם הם הולכים להגיע להסכם, הם לא רוצים כלום על ג'קסון בפרוטוקול'. 'אין מצב לארי, החבר'ה האלה בבלאגן אמיתי'. 'כן, לא יאמן איך הם דפקו את זה. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל אני מתקדם עם זה. אנחנו הולכים לדחוף קדימה. עד עכשיו לא פספסתי. הדבר היחיד שאנחנו חייבים להמשיך לעשות זה להשאיר את המשפט הפלילי אחרינו. אני לא רוצה שהם יהיו הראשונים.' לארי אמר את זה לפני, אבל אוון לא הבין את זה עד עכשיו. 'אתה מתכוון, אם הם יגישו כתב אישום, המשפט הפלילי יהיה לפנינו אוטומטית?' 'כן.' 'ג'יזס קרייסט!' 'בדיוק! אז אנחנו לא רוצים את זה.'" [2; עמוד 201-202].
ושוב, חשוב לציין שרק משפט פלילי יכול להכניס פושע לכלא; תביעה אזרחית יכולה להסתיים רק בפיצויים כספיים.
ההסדר הכספי: מי רצה לראות הסכם חתום?
ב-25 בינואר, 1994, מייקל ג'קסון וג'ורדן צ'נדלר, הגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט. ההסדר הודלף באופן לא חוקי לכתבת דיאן דימונד (Court TV) בשנת 2003, וכך אנו יודעים שסכום הכסף שהועבר לקרן של צ'נדלר היה $15,331,250 [1; עמוד 5]. (חשוב לדעת: דימונד, או האיש שהדליף לה את המסמכים, השמיטו את החלקים שאחרי הפסקה השלישית במסמך. לא ידוע מי מסר לדימונד את המסמכים, אבל בספר ריי צ'נדלר, “All That Glitters”, הוא מכנה אותה "בעלת ברית הקרובה ביותר" של אחיו, אוון צ'נדלר [2; עמוד 194]). כפי שניתן לראות, ההסכם מדגיש שהוא בשום אופן לא הודאה באשמה של מייקל ג'קסון. בעמוד 4 נאמר:
"הסכם חסוי זה לא יראה כהודאה מצדו של ג'קסון על כך שהוא נהג באופן שגוי כלפי הקטין, [מוסתר] או [מוסתר], או כל אדם אחר, או, שלקטין, [מוסתר] או [מוסתר] יש זכות באשר היא נגד ג'קסון. ג'קסון מתכחש מפורשות שיש לו אחריות כלשהי כלפי, ומכחיש כל מעשה שגוי נגד הקטין, [מוסתר] או [מוסתר], או כל אדם אחר. הצדדים מכירים בעובדה שג'קסון הוא דמות ציבורית ושלשם שלו, לתדמית שלו, ולדיוקנו יש ערך מסחרי והם מהווים רכיב חשוב ביכולות הרווח שלו. הצדדים מכירים בעובדה שג'קסון טוען שהוא נאלץ להגיע להסדר התביעה מתוך בחינת ההשלכות שהיו לתביעה או היו יכולות להיות לתביעה בעתיד על הרווחים שלו ועל ההכנסות הפוטנציאליות שלו" [1; עמוד 4].
אחד המיתוסים הגדולים בקשר להסדר, הוא ש"מייקל ג'קסון קנה את החופש שלו והתחמק מהאשמות פליליות". אך ההסדר בין ג'קסון וצ'נדלר, למעשה מיישב את ההליכים האזרחיים (התביעה הכספית) – ובשום פנים ואופן לא את ההליכים הפליליים.
על פי החוק האמריקאי, אדם אינו יכול להסדיר הליכים פליליים. ההליכים הפליליים, שנמשכו אחרי ההסדר, לא היו קשורים להסדר בשום צורה ודבר לא מנע ממשפחת צ'נדלר להעיד נגד ג'קסון בבית משפט פלילי. התובע המחוזי של לוס אנג'לס, גיל גרסטי (Gil Garcetti) הוציא הודעה לתקשורת מיד לאחר חתימת ההסדר, בינואר 1994: "החקירה המשפטית של הזמר מייקל ג'קסון ממשיכה ולא תושפע מההודעה על ההסדר של התביעה האזרחית," אמר גרסטי. "משרד התובע המחוזי מקבל את המילה של מר לארי פלדמן (עורך הדין של משפחת צ'נדלר) שהקורבן לכאורה יוכל להעיד ושלא נחתם הסכם בהסדרה האזרחית שישפיע על שיתוף הפעולה בחקירה הפלילית."
משפחת צ'נדלר יכלה למעשה לקבל את הכסף מהסדר וגם להעיד נגד ג'קסון במשפט הפלילי. בסופו של דבר הם בחרו שלא להעיד, אבל לא כי ההסדר אסר עליהם. הם יכלו להעיד, אבל לאחר שמשפחת צ'נדלר קיבלה את הכסף מההסדר, שהיה המטרה שלהם מההתחלה, הם סרבו לשתף פעולה עם הרשויות שחקרו את ההליכים הפליליים וסרבו להעיד בבית משפט פלילי.
התיק הפלילי הוצג פעמיים בפני חבר מושבעים גדול - אחד במחוז לוס אנג'לס ואחד במחוז סנטה ברברה בחודשים פברואר-אפריל 1994.חבר מושבעים גדול הוא גוף משפטי שמטרתו להחליט אם יש מקום להגיש כתב אישום פלילי. חבר המושבעים הגדול בוחן את ההאשמות, עדויות, הראיות הקיימות ולקבוע לגבי המשך ההליכים. אחרי שבעה חודשי חקירה, מספר פשיטות וחיפושים בבתים של ג'קסון, ראיונות וחקירות של עשרות ילדים ועדים אחרים, מסעות סובבי עולם של קציני משטרה בניסיון למצוא קורבנות שישתפו פעולה וראיות, חיפוש גופני (בעירום) על ג'קסון – שני חברי המושבעים קבעו שלא הוצגו הוכחות מספקות כדי להגיש כתב אישום נגד ג'קסון. התביעה טענה שהם לא באמת ניסו להשיג כתב אישום, ושמדובר ב"חבר מושבעים חוקר". עם זאת, העובדה עומדת בעינה – שני חברי המושבעים הגדולים קבעו שהתביעה לא הצליחה למצוא בחקירות ראיות מפלילות ומספקות על מנת להוביל לכתב אישום.
ההליכים המשפטיים מעולם לא היוו חלק מסדר העדיפויות של משפחת צ'נדלר. הפסיכיאטר ד"ר מאת'יס אברמס (Dr. Mathis Abrams) דיווח לרשויות על הטענות של ג'ורדן צ'נדלר ב-17 באוגוסט 1993, מה שהוביל לפתיחה מידית של חקירה פלילית נגד ג'קסון. פחות מחודש לאחר מכן, משפחת צ'נדלר הגישה תביעה אזרחית נגד ג'קסון, בה הם האשימו אותו בהאשמות של תקיפה מינית, תקיפה, פיתוי, התנהגות זדונית ובלתי הולמת, עגמת נפש מכוונת, תרמית ורשלנות. המשפחה דרשה פיצויים של 30 מיליון דולר. עוד לפני שג'ורדן צ'נדלר דיבר עם ד"ר אברמס ולפני הגשת התביעה האזרחית, משפחת צ'נדלר דרשה מג'קסון 20 מיליון דולר, וג'קסון סרב.
בדרך כלל, תביעות אזרחיות מוגשות רק אחרי שההליכים הפליליים הושלמו והובאו בפני מערכות הצדק. הדבר הטבעי לצפות הוא שההורים של ילד שהוטרד מינית, ירצו שיעשה צדק – ולא כסף – כל עוד יש להם את ההזדמנות. רק משפט פלילי יכול להוביל לכך שהפושע ירצה זמן במאסר. תיק אזרחי מוביל אך ורק לתמורה כספית.
בנוסף, בספר "All That Glitters" ("כל אשר נוצץ"), ריי צ'נדלר, הדוד של ג'ורדן צ'נדלר, חושף שמשפחת צ'נדלר רצתה "הסדר עם רווח גבוה" מהרגע הראשון. הם הגישו את התביעה אזרחית שלהם כשהם מקווים להסדר. ריי צ'נדלר מתאר פגישה בין האמא של הילד, ג'ון צ'נדלר, הבעל שלה דאז, דיויד שוורץ והאבא הביולוגי של הילד, אוון צ'נדלר, במשרד של עורך הדין האזרחי, לארי פלדמן ב-8 בפברואר, 1993: "בסיום הפגישה, לג'ון ולדייב, כמו לאוון קודם לכן, לא היה ספק שהיה צריך להחליף את עורכת הדין גלוריה אלרד בעורך הדין לארי בפלדמן. ההחלטה הייתה בין קמפיין תקשורתי עוצמתי שילחץ על התובע המחוזי להביא את התיק בפני חבר מושבעים וכתב אישום – או לקיום משא ומתן מאחורי הקלעים, בהתקדמות מהירה ושקטה לכיוון הסדר עם רווח גבוה." [2; עמוד 168]
כל זה קרה עוד לפני שהם הגישו את התביעה האזרחית. עו"ד לארי פלדמן הגיש את התביעה מספר ימים לאחר מכן, וכידוע לנו עכשיו, בכוונה להגיע להסדר. לפי הספר של ריי צ'נדלר ומקורות נוספים (כמו המאמר של מארי א. פישר “Was Michael Jackson Framed?” במגזין GQ, אוקטובר 1994) במהלך אותה הפגישה אוון צ'נדלר ודיויד שוורץ התקוטטו ביניהם בגלל הכסף שתכננו לדרוש בהסדר. משפחת צ'נדלר הסבירה שהם כיוונו להסדר ולא למשפט כיוון שרצו להימנע מהטראומה של משפט בפרופיל גבוה. נבחן את הטענה הזאת בהמשך.
בניגוד לטענותיו של הדוד ריי צ'נדלר, הברירה לא הייתה בין הסדר לבין כתב אישום. כפי שנכתב קודם, המשפחה יכלה להגיע להסדר כספי במשפט האזרחי וגם לבחור להעיד במשפט הפלילי אם הם רצו. אלו שני הליכים נפרדים שאין ביניהם קשר. ההסדר לא מנע ולא היה יכול למנוע מהם או לאסור עליהם מלהעיד.
התובע המחוזי של סנטה ברברה טומאס סנדון, סגנית התובע המחוזי בלוס אנג'לס לורן וייס ולארי פלדמן, עורך הדין האזרחי של משפחת צ'נדלר, העידו כולם כי ג'ורדן צ'נדלר המשיך לשתף פעולה עם החקירה עד ה-6 ביולי, 1994 - חמישה וחצי חודשים אחרי ההסדר הכספי. סנדון אף השתמש בעובדה זו כדי לכנס את חבר המושבעים הגדול באפריל 1994.
כשנפגש עם החוקרים, ג'ורדן נתן מספר סיבות לכך שהוא לא רוצה להעיד בבית המשפט נגד ג'קסון. מבין כל הסיבות שצ'נדלר מנה, אף אחד מהן לא היתה קשורה להסדר הכספי של התביעה האזרחית. פלדמן האשים את התקשורת, את המעריצים של ג'קסון, וגם את משך הזמן של ההליכים הפליליים. העובדה שהתובעים המחוזיים, הפרקליטים הראשיים בתיק, ועורך הדין האזרחי אישרו פה אחד שג'ורדן צ'נדלר שיתף פעולה עם החוקרים גם אחרי ההסדר הכספי, מנפצת כל מיתוס אפשרי על כך שההסדר הכספי פגע בחקירה הפלילית נגד ג'קסון. בכל נקודת זמן בין דצמבר 1993 ליולי 1994, התובעים יכלו להגיש כתב אישום נגד ג'קסון אם החיפוש הגופני היה מעלה הוכחה או חשד סביר לכך שג'קסון אשם.
חשוב להדגיש שמשפחת צ'נדלר שרצתה להגיע להסדר כספי מההתחלה, זה לא היה מייקל ג'קסון שביקש להשתיק את ההאשמות עם כסף. למעשה, בתחילת אוגוסט 1993, היה זה אוון צ'נדלר שהגיע אל ג'קסון ודרש ממנו כסף - עוד לפני שהפרשה החלה. ג'קסון סירב לדרישה, מה שהוביל לכך שאוון צ'נדלר פרסם את ההאשמות שלו נגד ג'קסון. אם ג'קסון רצה "להשתיק" את ההאשמות, הוא היה יכול לשלם להם עוד לפני שהם פנו לרשויות ולתקשורת. לפי התיאורים של הצ'נדלרים, הם רצו שישלמו להם ולא יותר מזה.
בסופו של דבר, בקליפורניה שינו את החוק שאיפשר למשפחת צ'נדלר לקדם את התביעה האזרחית לפני המשפט הפלילי. לפי התובע המחוזי של סנטה ברברה, טומאס סנדון, שינוי החוק היה קשור באופן ישיר למה שקרה עם התיק של צ'נדלר. כיום, בגלל השינוי הזה, מתלונן בתיק תקיפה מינית לא יכול להגיש תביעה אזרחית באופן מידי. החוק החדש לא מאפשר לקיים תביעה אזרחית לפני משפט פלילי. זאת גם הסיבה שבשנת 2003, המשפחה שהאשימה את ג'קסון, משפחת ארוויזו, לא יכלה להשתמש באסטרטגיה דומה לזו של הצ'נדלרים בשנת 1993. לא היתה להם ברירה אלא להתחיל עם הליכים פליליים קודם:
"התובע בתיק של מייקל ג'קסון שיבח את החוק שאוסר תביעות אזרחיות בזמן משפט פלילי. הוא אמר שהחוק ימנע תרחיש שבו המתלונן נגד הזמר יגיע להסדר ואז יסרב להעיד במשפט פלילי. החוק עבר כיוון שבשנת 1993 ילד אחר נסוג מתיק ההטרדה המינית נגד ג'קסון, אחרי שלפי הדיווחים הזמר שילם לו מיליונים בהסדר, אמר התובע המחוזי טום סנדון.
'זה אירוני. ההיסטוריה של החוק הזה, היא שמשרד התובע המחוזי בלוס אנג'לס יזם את החקיקה כתוצאה ישירה מההסדר האזרחי של החקירה הראשונה [של ג'קסון].' סנדון סיפר בראיון לסוכנות הידיעות". [5]
האזינו לשיחת טלפון מוקלטת של אוון צ'נדלר: "זה יהיה יותר חמור מהסיוטים הכי גרועים שלו ... אני אקבל כל דבר שרק ארצה". השיחה התקיימה ב-8 ביולי, 1993 - עוד לפני שהבן שלו סיפר לו, לכאורה, על ההתעלות שכיביכול עבר.