חיפוש

התיקים של רובסון וסייפצ'אק חוזרים לדיונים בבית המשפט

למרות ההכחשות החוזרות ונשנות של רובסון, סייפצ'אק וריד (הבמאי של "לעזוב את נוורלנד"), מאחורי הקלעים השניים ניהלו מאבק אינטנסיבי על מנת להחיות את תביעות המיליונים שלהם נגד מייקל ג'קסון. יחד עם עורכי הדין שלהם הם עסקו בשדלנות ושיתפו פעולה עם לוביסטים של ארגוני #MeToo למיניהם על מנת לשנות את החוק בקליפורניה בכל הנוגע לתביעות כספיות על הטרדה מינית.



באוקטובר 2019 נבחרי הציבור בקליפורניה העבירו את הצעת חוק לשינוי מגבלות הזמן לתביעות כספיות נגד ארגונים וחברות – דבר שבאופן ישיר שיפר את סיכויי העירעור של רובסון וסייפצ'אק וככל הנראה יחזיר את התביעות שלהם לדיונים בבית המשפט.


בשנים 2016-2017 התביעות של רובסון וסייפצ'אק נדחו על ידי שופט בבית המשפט. הם הגישו עירעורים שמתנהלים למעלה משנתיים. כשנשאלו על התביעה בראיונות, רובסון ציין שהתביעות שלהם נפלו "רק מבחינה טכנית", אך למרות שהדיונים בבית המשפט עסקו בפרטים טכניים, כבר אז השופט הטיל ספק באמינות התובעים: "אין אדם עם הגיון בריא המאמין בעובדות שיכול להאמין לעדות של רובסון".


נציין שבסרט "Leaving Neverland" הוחלט להתעלם לחלוטין מהתביעות של רובסון וסייפצ'אק נגד החברות של מייקל ג'קסון. במהלך הסרט וויד וג'יימס לא מתייחסים כלל למעורבות של החברות והעובדים של מייקל ג'קסון בהטרדה שלכאורה עברו, זאת למרות שכל מהות התביעות שלהם סובבות סביב החברות ופעילותן כ"ארגון מאפיה מתוחכם של הטרדות מיניות ברמה בינלאומית".


בתקשורת מדווחים על כך שרובסון וסייפצ'אק הצליחו להציל את התביעות שלהם והם בדרך המהירה למשפט מול חבר מושבעים. דיווחים אלה הם דיווחים כוזבים ומטעים: רובסון וסייפצ'אק אמנם זכו בערעור, אבל הם בעצם חוזרים למצב בו היו קודם לכן – שימועים ודיונים על הרלוונטיות של החוקים והמגבלות בכל הנוגע לטענות שלהם: האם הם בכלל יכולים לתבוע את החברות של מייקל ג'קסון לאחר מותו? האם הטיעונים שלהם עומדים בסטנדרטים של החוק?


עורכי הדין של העיזבון הודיעו שבכוונתם להביא את התיקים שוב לדיוני "פסק דין בהליך מקוצר" (Summary Judgment) על מנת לבחון את השאלות הנ"ל מול העובדות הקיימות ואולי להוביל לפסילתן עוד לפני שיגיעו למשפט בפני חבר מושבעים.


חשוב לציין שבשלב זה הדיונים לא עוסקים באמינותם של התובעים (רובסון וסייפצ'אק) או באשמתם/חפותם של הנתבעים (מייקל ג'קסון, החברות והעובדים שלו) – אלא בתוקף של החוק בכל הנוגע לטענות המועלות בתביעה בלבד.


"מתעלם מהתביעה. "לעזוב את נוורלנד

משמעות העירעור והבהרות לגבי החוקים הרלוונטיים


החוק בארה"ב (כמו בכל מדינה) אינו מאפשר לתבוע אדם לאחר מותו, אך יש לחוק מספר סייגים ופרצות המאפשרות בכל זאת תביעה: תביעת נושה (תביעה כספית הדורשת חלק מהירושה של המנוח) ותביעה נגד העסקים של המנוח. רובסון וסייפצ'אק הגישו כל אחד מהם את שני סוגי התביעות נגד מייקל ג'קסון והעיזבון שלו.


כאשר בן אדם הולך לעולמו ניתן גם להגיש תביעת נושים נגד העיזבון שלו (המושג עזבון מתייחס לכל נכס או הון שהשאיר המנוח כירושה), במצבים בהם הוא המנוח היה חייב כספים או פיצויים לאדם אחר לפני מותו. במקרים כאלה, ישנו חלון הזדמנויות של כשנה ממותו של הפרט/הקמת העיזבון שלו. למרות שפספסו את הדדליין, רובסון וסייפצ'אק הגישו תביעות נושים מול העיזבון בטענה שלא ידעו על קיומו של העיזבון ובנוסף לכך לא הבינו שהוטרדו מינית בשנה שלאחר המוות של מייקל ג'קסון (אלא רק אחרי ארבע שנים). תביעות הנושים של רובסון וסייפצ'אק נדחו על ידי בית המשפט ולא הוגשו ערעורים.


דרך נוספת לעקוף את החוק היא לתבוע את עסקיו של המת ו/או את המעסיקים שלו. תביעה מסוג זה היא התביעה העיקרית של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק נגד מייקל ג'קסון (כל אחד מהם בתביעה נפרדת). הם למעשה תובעים את שתי החברות של מייקל ג'קסון MJJ Productions ו- MJ Ventures (שהוקמו במטרה לנהל ולארגן את עסקיו ונכסיו של ג'קסון). בגרסה האחרונה של כתבי התביעה שלהם הם טוענים שהחברות הנ"ל פעלו כ"ארגון מאפיה להטרדת ילדים" והוקמו על מנת לסייע לג'קסון להגיע ל"קורבנות" שלו, לתחזק את הקשר איתם ולבסוף להסתיר את הפשעים שלו.


התקנה החדשה שעברה בחוק (AB 218) מגדילה את טווח הזמן שבו ניתן להגיש תביעה נגד ארגון או חברה שבחסותה התקיים פשע של הטרדה מינית. הן מבחינת גיל המתלונן (עד גיל 40) והן מבחינת הזמן שעבר מאז גילוי טבע ההטרדה ע"י המתלונן (במקרים של אי הבנה או הדחקה של הטראומה לכאורה). החוק בנוסף מוותר על החובה להוכיח שלחברה/לארגון היתה שליטה על המואשם ועל השאלה האם חלה עליהם חובה חוקית לדאוג לרווחתם של הילדים. אך גם הפעם הם יצטרכו להתמודד עם מספר מגבלות:


בתביעות מסוג זה נגד ארגונים וחברות על התובעים להוכיח מספר טענות. הראשונה, התובעים צריכים להוכיח שעצם הקיום של הארגון/החברה הוא זה שהוביל לכך שהוטרדו, זאת אומרת שהקשר בין הקורבן לבין המטריד נוצר והתאפשר באמצעות החברה/הארגון (לדוגמה: במקרה של בתי ספר בו מורה הטריד תלמיד, בית הספר הפגיש בינם, המורה ביצע פשע תוך ניצול התפקיד שלו, בתוך או מחוץ לבית הספר ובית הספר לא פעל על מנת למנוע זאת). שנית, על התובעים להוכיח שלארגון/לחברה היתה אחריות כלפיהם, כלומר הם הועסקו או היו תחת חסותם של הארגון/החברה (לדוגמה: ילד הוטרד מינית בקייטנה על ידי אחד המדריכים. על פי החוק למנהלי הקייטנה יש אחריות כלפי הילדים שנמצאים בה ומכאן שניתן לתבוע את הקייטנה על רשלנות).

ווייד ורובסון יחד עם מייקל ג'קסון

נציין שבמקרים של רובסון וסייפצ'אק, הקשר בינם לבין ג'קסון לא נוצר דרך החברות של מייקל ג'קסון. ווייד הכיר את ג'קסון לאחר שזכה בתחרות כשרונות של "Target". הוא נפגש עם ג'קסון בעקבות הזכייה ולאחר מכן משפחתו יצרה קשר עם מייקל ג'קסון באופן פרטי; במשך שנתיים אמו של ווייד, ג'וי רובסון, שלחה מכתבים והתקשרה למכריו של ג'קסון על מנת לחדש את הקשר איתו. עם זאת, רובסון קיבל תשלום על ההשתתפות שלו בקליפים של ג'קסון ומספר שנים לאחר מכן, רובסון הוחתם בחברת התקליטים של ג'קסון. עובדה זו עשויה לסייע לווייד בטענה שלחברות של ג'קסון היתה אחריות כלפיו כמועסק שלהן – אך פגישותיו עם ג'קסון היו ביוזמת אמא שלו, בידיעתה ותחת השגחתה.


ג'יימס סייפצ'אק הכיר את מייקל ג'קסון על סט הצילומים של פרסומת לפפסי. הוא הועסק על ידי פפסי כדי להשתתף בפרסומת וכך גם ג'קסון. גם במקרה שלו, היתה זאת משפחתו של סייפצ'אק שהתאמצה לתחזק את הקשר עם מייקל ג'קסון. לאחר מכן המשפחה התארחה אצלו, וג'יימס, אביו ואימו הצטרפו אליו לסיבוב ההופעות שלו מספר פעמים. הקשר בין המשפחה לבין ג'קסון הוא בגדר פעילות פרטית, הם מעולם לא הועסקו על ידו או ע"י החברות שלו בשנים שבהן סייפצ'אק טוען שהוטרד. חשוב לציין בנוסף שסייפצ'אק תובע את החברה MJJ Ventures, חברה שלא היתה קיימת באותן שנים (אבל כנראה שאי-קיומם של דברים לא מונע מסייפצ'אק להוסיף אותם לטענות שלו). גם הפעם, הפגישות של סייפצ'אק עם ג'קסון היו ביוזמת הוריו, בידיעתם ותחת השגחתם.

משפחת סייפצ'אק וג'קסון - 1993

השניים יצטרכו להוכיח שהקשר שלהם עם מייקל ג'קסון היה קשור בחברוֹת שלו ולהסביר מדוע זאת לא פעילות פרטית. זה לא במקרה שהדוגמאות ליישום החוק הן בעיקר בתי ספר וקייטנות (בהסתמך על תקדימים ותיקים דומים) החוק חל על הקשר הישיר שבין המואשם, המאשים והארגון/החברה: בתי ספר שהעסיקו עובדים שהטרידו, קייטנות, מועדוניות-יום, פנימיות וגם כנסיות. השינויים בחוק מסירים את החשיבות של עמדת המואשם בארגון/בחברה. בנוסח הקודם היתה משמעות חוקית ליכולת של הארגונים לשלוט או לפטר את המואשם. בשנת 2016 הוכח שמייקל ג'קסון לא היה בעמדה שבה יכלו לפטר אותו או לשלוט בו: הוא היה המנכ"ל והמייסד של החברות שלו ולא היו גופים או מנהלים מעליו (בניגוד לטענותיהם של רובסון וסייפצ'אק).


לבסוף, על התובעים להוכיח שהארגון/החברה ידעו על הפשעים ובחרו להסתיר אותם. קיימת חובת הוכחה שאנשים שעבדו בחברה, ידעו שאותו אדם מנצל את כוחו ומטריד ילדים, אך לא ניסו למנוע זאת ופעלו כדי להסתיר את הפשע ולהשתיק מתלוננים. סייפצ'אק טוען שג'ולי לווין (מזכירתו של ג'קסון) "ידעה" על טבע היחסים של ג'קסון עם ילדים לכאורה; רובסון טוען שבמקרה שלו זאת היתה נורמה סטייקוס (העוזרת האישית של ג'קסון) – בשני המקרים הם מסתמכים על שמועות לגבי שיחות שסטייקוס ולווין ניהלו עם אנשים, כולל ג'וי רובסון. ב- 2016 לווין העידה תחת שבועה שמעולם לא ראתה התנהגות לא הולמת מצדו של ג'קסון, מעולם לא חשדה בו ואף אפשרה את החברות בין הבן שלה למייקל ג'קסון. גם הבן של לווין נקרא להעיד והוא הכחיש בתוקף את הטענות של עורכי הדין של סייפצ'אק ורובסון שהוטרד והגן על ג'קסון.


עדיין לא ברור כיצד החוק החדש עשוי להשפיע על החלקים הנ"ל בתביעות. הנצחון בעירעור של רובסון וסייפצ'אק (שלצורך העירעור איחדו את התביעות שלהם) מחזיר את עורכי הדין לדיונים מול שופט שיצטרך להכריע פעם נוספת האם הטיעונים החדשים אמורים להגיע ע"פ חוק למשפט מול חבר מושבעים. עורכי הדין של העיזבון הצהירו שהם מתכוונים לדרוש חקירה מקיפה נוספת (Discovery) נגד רובסון וסייפצ'אק וגם לזמן את כלל חומרי הצילום של הסרט "לעזוב את נוורלנד".


לקריאה נוספת


המניע הכספי: תחקיר מקיף על מצבם הכלכלי של רובסון וסייפצ'אק


לא סגורים על הסיפור: סתירות בין "לעזוב את נוורלנד" לתביעות של השניים בבית המשפט


לעזוב את נוורלנד - הסיפור שלא סופר

0 צפיות
MJISRL18_OPACITY.png

With Michael Jackson Israel

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • Instagram Social Icon

© 2019 by MJstory. Created with Wix.com