top of page

"הסטנדרט האובייקטיבי": צדק למייקל ג'קסון מאת טים וויט

תמונה של שער של כתב עת אמריקאי
הסטנדרט האובייקטיבי 2020

מאמר מתוך כתב העת האמריקאי "הסטנדרט האובייקטיבי" שיצא לאור במהדורת האביב לשנת 2020




"אני פרפקציוניסט. אני אף פעם לא לגמרי שבע רצון. אני תמיד מקווה שהעולם יכול להיות מקום יותר טוב. אני מקווה שזה מה שאני עושה עם המוזיקה שלי – מסב שמחה לאנשים, מכניס קצת אושר ושלווה אל החיים שלהם" – מייקל ג'קסון.

 

הסיפור על משפטו של מייקל ג'קסון בגין הטרדה מינית בשנת 2005 הוא אחד הסיפורים המסובכים והשנויים במחלוקת בזיכרון הלא-רחוק שלנו, גם במובן המשפטי וגם במובן האתי. בעוד אני כותב מאמר זה, אני קורא את תמלילי בית המשפט – שבכללותם מונים כ-8,000 עמודים – מההתחלה ועד הסוף. צפיתי בכל הדוקומנטריים המשמעותיים שנעשו על ג'קסון (ככל הידוע לי), כולל "לחיות עם מייקל ג'קסון", "האיש במראה", ו"לעזוב את נוורלנד". ביליתי מאות שעות בחיפושים באינטרנט ובארכיונים הציבוריים, בקשב מלא למה שיש גם למתנגדי ג'קסון וגם לתומכיו להגיד.

 

ג'קסון הואשם בהטרדה מינית פעמיים במהלך חייו. בשנת 1993, משפחת צ'נדלר שכרה עורכי דין ושקלה להגיש תלונה פלילית נגד ג'קסון, אך הם ירדו מהרעיון במהרה ובמקום זאת חתרו לתביעה כספית שבסופו של דבר הוסדרה מחוץ לבית המשפט. בשנת 2003, משפחת ארוויזו הגישו תלונה פלילית, שהובילה לתיק שהגיע לבית המשפט ב-2005. ג'קסון זוכה מכל אשמה, אבל אז, ארבע שנים לאחר מותו, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק טענו שהטריד אותם מינית בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. השניים הגישו תביעה כספית נגד העיזבון של ג'קסון, ושתי התביעות נדחו. במאמר זה, נבדוק מקרוב את האירועים הנ"ל בסדר הכרונולוגי.

 

 מייקל ג'קסון היה אמן מופלא. הוא קבע ושבר עשרות שיאים במהלך הקריירה שלו, הפיק את האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים (Thriller, 1982 – שמכר למעלה מ-100 מיליון עותקים מסביב לעולם נכון להיום), שבר 39 שיאי גינס, זכה ב-40 פרסי בילבורד, 13 פרסי גראמי, ו-26 פרסי המוזיקה האמריקאית. לאחר מותו, הוא המשיך לצבור הישגים חדשים. הוא המפורסם הרווחי ביותר בכל הזמנים (מבין האמנים שכבר אינם בחיים): נכון לשנת 2018, הוא הרוויח 2.1 מיליארד דולר לאחר מותו.


מעט מאוד אנשים – גם אלה שלא מחבבים את המוזיקה שלו – יתווכחו עם העובדה שג'קסון היה אמן מבריק. אך למרות שרוב האנשים יודעים עליו שהיה אמן נלהב וכשרוני, הטענות שהטריד מינית מספר בני נוער בין 1988 ל-2003 העיבו על הישגיו. ההאשמות האלה הפכו להיות מעין ידע כללי נרחב עד כדי כך שהרבה אנשים מדברים על ג'קסון כאילו בוודאות היה אשם. כפי שג'קסון אמר בתחילת המשפט שלו: "השקרים רצים ספרינטים, אבל האמת רצה מרתון. האמת תנצח את המרתון הזה בבית המשפט." וכך אכן היה, אך דעת הקהל לא הצליחה להדביק פערים עם העובדות.

 

ב-3 במרץ 2019, ההאשמות נגד ג'קסון שוב הפכו להיות נושא חם כאשר הבמאי דן ריד שחרר את ה"דוקומנטרי" שלו באורך ארבע שעות, שנקרא "לעזוב את נוורלנד". "דוקומנטרי" במרכאות כפולות, מכיוון שמעט מאוד ב"לעזוב את נוורלנד" קשור בעובדות. הסרט לא מציג שום ראיה או עדים חדשים, ובמקום זאת מסתמך לחלוטין על סיפוריהם של שני הקורבנות (לכאורה) בלבד – כששניהם שינו את הסיפורים שלהם פעמים רבות ונשנות לאורך השנים – עובדה שריד לא טרח לציין.

 

ג'קסון, כמובן, לא עשה לעצמו טובות. הוא היה אקצנטרי, אקלקטי, וגם – מפעם לפעם – פשוט משונה. לעיתים קרובות הוא התנהג באופן לא חכם – אך לא להיות חכם זאת לא עבירה פלילים – ואין כמעט אף ראיה שרומזת לכך – או על אחת כמה וכמה מוכיחה –  שהוא אי פעם פגע בילדים. מאידך, יש כמות עצומה של ראיות לכך שלהרבה אנשים היו מניעים להאשים אותו לשווא ביודעין.

 

מייקל ג'קסון זכה לצדק, אבל רק במובן המשפטי של המילה, כשהוא זוכה בבית המשפט בשנת 2005. אך חייו והקריירה שלו, הסתיימו בכל המובנים לאחר מכן. הוא סבל מטראומה רגשית בעקבות המשפט ואחרי שנים של סיקור תקשורתי סנסציוני, מוטה באופן חסר כל היגיון ולעיתים אף שקרי באופן בוטה. הוא נפל לחובות, פיתח תלות קשה בתרופות, והתקשה ליצור מוזיקה בהמשך חייו. מערכת המשפט זיכתה אותו, אבל הציבור ברובו לא – וכך גם עד היום.


הזיכרון של ג'קסון, ובני משפחתו החיים, ראויים לצדק במלוא מובן המילה. ישנם עוד עיתונים וכתבי עת שסיפרו את סיפורו באופן נאמן לעובדות, אך מעטים ולא מספיק נחושים או יסודיים בכדי להחריש את השקרים בהצלחה. המאמר הזה הוא בגדר ניסיון לספר את האמת על איש ענק – שנעשה לו עוול ענק בחוסר ההבנה של האיש היה באמת.

 

השנים הראשונות  (1958-1967)


זוג הורים ושבעה מילדיהם בתמונה משפחתית בביתם
משפחת ג'קסון בשנת 1962

 

ג'קסון נולדר בגארי, אינדיאנה, בשנת 1958, הילד השביעי של ג'וסף וקתרין ג'קסון. הם גידלו תשעה ילדים ממשכורת אחת, בבית קטן עם שני חדרי שנה. במשך רוב ילדותו של ג'קסון, הוא היה צריך לישון באותה מיטה עם שניים מאחיו. אביו היה שתיין כבד ולעיתים קרובות הכה את הילדים, ואת מייקל במיוחד. "הייתי קטן וזריז. חצי מהזמן הוא לא הצליח לתפוס אותי", סיפר ג'קסון, "אבל כשהוא הצליח... אלוהים... זה היה רע".

 

מגיל ארבע, ג'קסון למד ושם לעצמו כדוגמה רקדנים אגדיים כמו פרד אסטייר וג'ין קלי. למשפחה היתה טלוויזיה, אבל היא התקלקלה לעיתים קרובות, והאם קתרין עודדה את ילדיה להעסיק את עצמם – לפעמים הם עשו את זה על ידי ריקוד ושירה יחד. ארבעה מהאחים, ג'קי, טיטו, ג'רמיין ומרלון, הראו כישרון מעל הממוצע בכל הנוגע לשירה ולריקוד. אבל מייקל היה יוצא מן הכלל, עם יכולות ווקאליות ושליטה לא פחות ממדהימים לילד כה צעיר. כנ"ל גם לגבי כישרון הריקוד שלו.

 

כשמייקל היה בן חמש, הוא ואחיו החלו לעשות חזרות באופן קבוע וביצעו "קאברים" של שירים מוכרים. הם היו טובים וג'ו לקח על עצמו לנהל את הלהקה המשפחתית. הוא תרגל את הילדים בקדחתנות, והתעקש שיתחילו מההתחלה אחרי כל טעות קטנה ולעיתים קרובות אף העניש אותם במכות על צעד לא נכון. בית הספר המקומי קיים מופע כישרונות צעירים בכל ערב שישי, והלהקה, שלימים תקרא חמישיית הג'קסונים, החלה לקטוף עוד ועוד פרסים הישר למקום הראשון.

 

השמועה על הכישרון הנפלא של הילדים כבר תפסה תאוצה, ולא לקח הרבה זמן עד שהופיעו בהופעות משלהם ב"צ'יטלין סירקט" (רשת של אולמות לשחורים בלבד שהציע לאמנים שכר מינימלי וחשיפה) בשיקגו, כ-50 ק"מ מהבית. כשהגיע לגיל שש, מייקל היה "ילד פלא – ילד קטנטן ובוגר לגילו עם כישרון של בן אדם מבוגר". ובכל זאת הוא התנדנד בין מצב של פחד ולמצב של התעלות, כששני דברים מניעים אותו בו זמנית ובמידה שווה – האהבה שלו למוזיקה והפחד מהחגורה של אביו.

 

הרבה יותר מאוחר בחייו, ג'קסון הצר על כך – למרות שהוא אהב ליצור מוזיקה, הוא אף פעם לא זכה להיות ילד. הוא היה ישן בחדרים בבתי מלון יותר מאשר במיטה שלו בבית, ובקושי היה לו זמן לעשות משהו שהוא לא הופעות או חזרות. תחושת האובדן שהרגיש על הילדות המפוספסת שלו, הפכה להיות המוטיבציה שלו לעשות הרבה ממה שהוא עשה בחייו הבוגרים, כמו למשל הניסיונות שלו להתחבר ולעזור לילדים.

 

העלייה לכוכבות: הילד שסירב להתבגר (1968-1979)


מייקל ג'קסון בילדותו, על גבי רקע אדום
מייקל ג'קסון בילדותו

 

ככל שהיכולות שלו המשיכו להתפתח, זה כבר היה ברור – במיוחד לג'ו, שלמרות שגם ארבעת האחים האחרים היו מוכשרים, מייקל היה בליגה מעליהם. הם חתמו חוזה עם Steeltown Records והקליטו את הסינגל הראשון שלהם "Big Boy" בשנת 1968, כשמייקל היה בן עשר. כשנה שלאחר מכן, הם חתמו על חוזה יותר משמעותי בחברת התקליטים "מוטאון". ואז, בשנת 1970, השיר המקורי שלהם “I Want You Back” הגיע למקום הראשון בבילבורד. הג'קסונים היו בין האמנים השחורים הראשונים שהגיעו לפסגת המצעדים שהיו עד אז ידועים כ"לבנים", והם הפכו לדמויות מפתח בשבירת המחסומים הגזעיים בתעשיית המוזיקה.

 

כשהגיע לגיל שבע-עשרה, ג'קסון כבר הוציא ארבעה אלבומי סולו (ב-1972 את Got To Be There ו-Ben, Music and Me ב-1973, ואת Forever Michael בשנת 1975) למרות שהמשיך להופיע עם בני משפחתו, מה שסיפק את ג'ו נכון לאותו זמן. אך כשמייקל התקרב ליום הולדתו ה-18, הוא התחיל להבין שישנם פרויקטים רבים שהוא לא יוכל לעשות כל עוד הוא כבול ללהקה עם אחיו. אחרי שהם שינו את שם הלהקה ל-The Jacksons בשנת 1975, הפוקוס העיקרי של הלהקה היה הכישרון של מייקל.

 

ג'ו מיד חש באיום החדש שהגיע. הוא אסר על מייקל מלעבוד לבדו, ובהתחלה הבן ציית לו. אבל בשנת 1978, ג'קסון הימרה את פי אביו וקיבל את התפקיד של הדחליל בסרט "הקוסם", גרסה מוזיקלית לסיפור "הקוסם מארץ עוץ". למרות שבשעתו הסרט לא הצליח, רבים מחשיבים את ההופעה של ג'קסון כנקודת האור היחידה בסרט עד היום. הוא המשיך לכתוב שירים עבור המשפחה עד 1984, אך עם הזמן הופיע איתם פחות ופחות, למרות שהדרישות האגרסיביות של ג'ו רק הלכו והתגברו.

 

על סט הצילומים של "הקוסם", ג'קסון פגש את קווינסי ג'ונס, המלחין והמפיק המוזיקלי המפורסם שעבד על הסרט והפך לימים להיות אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ג'ונס התרשם מיכולתיו של ג'קסון. הוא הפיק את אלבום הסולו החמישי של ג'קסון, Off The Wall (1979), והכיר לו מנהלים בחברת התקליטים "אפיק", ובכך סייע לג'קסון ליצור קשרים שיתנו לו כוח מינוף לעזור את אביו ואחיו אחת ולתמיד.

 

למרות שג'קסון היה אהוב ב"אפיק", ככל שהתבגר, ההתנהגות והחזות היַלְדִּית שלו נראו יותר ויותר יוצאי דופן. סוזן בלונד, אחת המנהלות בחברה, אמרה על ג'קסון בחיבה: "והנה הוא היה [אז בן 18], שברשותו כבר להיטים גדולים והמוח הגאוני הזה שלו, אבל בתור בן אדם, הוא היה יותר כמו ילד. הוא היה לוקח את היומן שלי, הופך אותו וכל הדברים היו נופלים... היית חושב שילד בן ארבע יעשה דברים כאלה". אחרים הבחינו גם הם שלג'קסון היתה מעין תמימות מדאיגה אך שובת לב.  סגן נשיא חברת מוטאון, רוב כהן, נזכר שביקר בדירה של ג'קסון ומצא שם "ערימות על ערימות של בקבוקי סודה. ושאלתי אותו – 'מייקל, אתה עד כדי כך צמא?' והוא ענה – 'הו, אני לא שותה את זה, אני מתרחץ בהם'. שאלתי, 'אתה מתקלח בסודה?' והוא ענה, 'כן, אני אוהב את הבועות'. תמיד תהיתי אם מכאן הגיע השם של השימפנזה שלו, באבלס."

 

לאורך כל שארית חייו, ועד היום, התקשורת תמיד הציגה את ג'קסון כסוטה מפחיד ואפל שכפה את עצמו כמנטור לילדים כדי לפתות אותם אל החדר שלו. אבל צפייה בהקלטות וידאו של ג'קסון מראים שהוא פשוט רצה להיות ילד בעצמו. סרטונים של ג'קסון במלחמת מים בנוורלנד עם מקולי קאלקין ועוד חבורת ילדים מוכיחות שהוא אהב לשחק ולא לקח קשה כששוברים לו ביצה על הראש. רבים טוענים שסרטונים כאלה של ג'קסון משחק ומחבק ילדים מצביעים על כוונות זדוניות מצדו, אבל זה פשוט לא נכון – בהקשרים רבים, קשר כזה בין מבוגרים לילדים זה דבר תמים לחלוטין.

 

מלך הפופ (1980-1988)

 

כשהגיע האלבום “Thriller” בשנת 1982, ג'קסון כבר היה באמצע דרכו להיות כוכב-על ברמה בינלאומית. בגיל 24 הוא כבר הרוויח מספיק כדי לחיות חיי פאר ויוקרה למשך כל חייו, אבל מבחינה יצירתית, הוא רק התחיל.

בשנת 1983, נשיא "מוטאון" בארי גורדי, האיש שהחתים את ג'קסון על חוזה ההקלטות בשנת 1969 ופחות או יותר התחנן בפניו שיופיע עם חמשת אחיו במופע חגיגות ה-25 שנה ל"מוטאון", שישודר בפני מיליוני צופים. ג'קסון הסכים בתנאי שיוכל גם להופיע לבד עם שיר שלו. זה היה מופע שבו ג'קסון הציג בפני העולם את "הליכת הירח" האגדית כשביצע את השיר "בילי ג'ין", ובכך חקק בסלע את מקומו כאמן פורץ דרך שיודע להדהים את הקהל בהצלחה רבה.

 

זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה המשפחתית. ג'קסון לא שם לעצמו מטרה לפרק את הלהקה, הוא פשוט רצה להיות אדם בפני עצמו, עם קריירה משלו – אבל לאחר האירוע ב"מוטאון", השליטה של ג'ו בבנו נשברה. לימים, חופש היצירה של ג'קסון יעניק לו גמול עצום, אך הוא המשיך לשאת את הצלקות מהתעללות אביו לשארית חייו.

 

בשנת 1987, ג'קסון רכש עשרת אלפים דונם של שטח ציורי וססגוני בגבול היער הלאומי לוס פדרס שבקליפורניה; שטח זה יהפוך לאחוזת "נוורלנד" הידועה. הדבר הראשון שעשה היה לבנות את החווה, פארק שעשועים עם אטרקציות שלא נראו לפני כן. בתוך חמש שנים הוצבו בנכס גלגל ענק, קרוסלה, מכונות מתנגשות, גן חיות ופינת ליטוף, ועוד אטרקציות ידידותיות לילדים. אלפי ילדים ובני משפחותיהם הוזמנו לנוורלנד עד שג'קסון נטש אותה אחרי המשפט ב-2005, כשהצהיר שלא יחזור לנוורלנד כי המקום כבר לא מרגיש כמו בית עבורו.

 

האם ג'קסון טמן לעצמו מלכודת להיות מואשם בהטרדה מינית בכך שבילה כל כך הרבה מזמנו עם ילדים של אנשים אחרים? כן ולא. הוא היה חייב לדעת (הוא לפחות היה צריך לדעת), שיהיו כמה אנשים שיקחו את זה למקום רע. אולי זה היה צעד לא חכם מצדו להכניס את עצמו לכיתת היורים של התקשורת צמאת הרייטינג ואל משפט השדה (שבעיקרו לא היה אובייקטיבי) של דעת הקהל.

אך, מהצד השני, אם ניקח בחשבון את מילותיו של ג'קסון לגבי המניעים שלו – ויש לנו סיבות מאוד טובות לקחת אותן בחשבון, כפי שנראה בהמשך – זוהי עדות עצובה על התרבות שאנחנו חיים בה אם רוב האנשים לא יכולים להאמין שאדם מבוגר יכול פשוט לאהוב לבקר בגן החיות ולעלות על מתקני שעשועים עם ילדים. ג'קסון אולי העמיד את עצמו על הכוונת אבל אלה שטענו נגדו טענות לא מוכחות, שברובן ככולן בדויות, הם שלחצו על ההדק. 

 

השאלות ההכרחיות הן: האם מייקל ג'קסון אכן הטריד ילדים? איך אפשר לדעת אם זה כך או אחרת? מהו הסטנדרט לפיו אנו צריכים להעריך טענות שהוצגו בפני בית המשפט והיה להן כוח, באופן מטאפורי - או אפילו מילולי - לסיים חיים של בן אדם?  הניסיון לענות על שאלות כאלה דורש אחריות עצומה ורצינית – מהחשובות ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו. עלינו לנקוט בזהירות בחשיבות עליונה כשאנחנו לוקחים על עצמנו שאלה לגבי פיסת מידע שמוצגת בפנינו כשחיי אדם מוטים על כף המאזניים. האם זה נכון? ואיך אנחנו יודעים את זה?

 

הטענות על הטרדה של ג'יימס סייפצ'אק (1988-1992)


תחנת הרכבת בחוות נוורלנד
תחנת הרכבת בחוות נוורלנד


 

ג'קסון פגש את משפחת סייפצ'אק כשהוא וג'יימס (כשהיה אז בן 8 או 9) לוהקו לפרסומת של פפסי בסוף שנת 1986 או תחילת 1987. הנסיבות המדויקות להמשך הקשר ביניהם לא ידועות, אבל ככל הנראה סייפצ'אק שלח לג'קסון מכתבים לאחר סיום הצילומים, כי במכתב שג'קסון כתב ב-10 במרץ 1987, הוא כתב לו מכתב שמתחיל במשפט "ג'ימי היקר, תודה על המכתבים שכתבת לי".

 

כך או כך, לא ג'יימס ולא אף אחד מבני משפחתו העלו טענות על הטרדה או על התנהגות בלתי הולמת נגד ג'קסון עד שנת 2014, עשרים ושש שנים אחרי שההטרדה לכאורה התחילה. זה לא נדיר שטענות מסוג זה מגיעות אחרי שנים, אבל הטענות של ג'יימס מלאות בהמון סתירות וחלקן אפילו בלתי אפשריות בעליל.

 

אחת הטענות הבעייתיות ביותר של סייפצ'אק היתה הטענה שהוא לכאורה הוטרד פעם אחר פעם בתחנת הרכבת ב"נוורלנד", החווה של ג'קסון בלוס אוליבוס שבקליפורניה. בתביעה של סייפצ'אק נגד עזבונו של ג'קסון שהוגשה לאחר מותו של הזמר, הוא טען שג'קסון הטריד אותו "כל יום" במשך שנים, בכל פינה בחווה – טענה שהוא חוזר עליה גם ב"לעזוב את נוורלנד". ההתעללות הזאת, לדבריו, הרבה פעמים הייתה בחדר קטן בקומה העליונה של תחנת הרכבת בנוורלנד, חדר שהוא מתאר לפרטי פרטים בדוקומנטרי. סייפצ'אק מוסיף וקובע שג'קסון "איבד בו עניין" עד שנת 1992, כשהיה בן 14 ונראה יותר כמו נער צעיר מאשר ילד קטן – וההטרדה הפסיקה בדיוק אז.

 

בטענה של סייפצ'אק יש בעיה אחת: תחנת הרכבת המדוברת לא נבנתה לפני שנת 1994, כפי שמוכח באישורי הבנייה, התמונות, וצילומי הוידאו שזמינים לכל אפילו באינטרנט. כשהסתירה הזאת התגלתה, דן ריד, הבמאי של "לעזוב את נוורלנד", השיב עם הטענה שג'קסון המשיך להטריד סייפצ'אק לפחות עד 1994 – או במילים אחרות, ההטרדה לכאורה היתה יכולה לקרות גם אחרי שהקמת המבנה הסתיימה – אבל זה בא בסתירה מול התצהירים של סייפצ'אק תחת שבועה בבית המשפט. וגם בסרט עצמו, התיאורים של סייפצ'אק על ההטרדה בתחנת הרכבת ממוקמים על ציר הזמן שמופיע במעברים בסרט בין "נובמבר 1987" ל"ינואר 1990", למרות העובדה שהתחנה לא היתה קיימת אז.

 

ב-22 באפריל, 2019, ריד ניסה להגן על סיפור התחנה בציוץ בטוויטר: "תחנת הרכבת היתה כבר קיימת בשלמותה לפני שאישורי הבניה נחתמו, לדבריו של הצלם של ג'קסון [האריסון פאנק] בפודקאסט מינואר 2019".

אבל פאנק ענה באופן פומבי לטענות וכתב בטוויטר: "הצילומים עליהם דיברתי בראיון המדובר התקיימו ביוני 1994, בוודאות לא רגע לפני. אני מסרב להיכנס לדיונים עם אנשים שמנסים לסובב את המילים שלי כדי שיתאימו לאג'נדה שלהם." זה לא שהצילומים של פאנק הם ההוכחה היחידה לכך שהרכבת נבנתה רק אז. ישנן עשרות תצלומים אחרים שהופיעו בעשרות פלטפורמות שונות שמראים את המקום שבו נבנתה התחנה עומד ריק בספטמבר 1993, ושהקמת המבנה הסתיימה זמן קצר אחרי פברואר 1994. מאז ריד סירב להגיב לשאלות נוספות על העובדה הזאת.

 

סייפצ'אק גם אמר באופן מאוד ברור שהוא לא הוטרד אחרי שהצ'נדלרים האשימו את ג'קסון בהטרדת בנם ג'ורדן, בשנת 1993. שני הדברים היחידים שסייפצ'אק עיקבי בהם סותרים אחד את השני באופן חד משמעי: הראשון שג'קסון מעולם לא הטריד אותו אחרי שהגיע לגיל 14, והשני זה שג'קסון "פעם אחר פעם" הטריד אותו בתחנת הרכבת – וזאת מכיוון שתחנת הרכבת לא היתה קיימת לפני שהגיע לגיל 16.

 

 גרסתו של סייפצ'אק בלתי אפשרית גם בבחינת היבטים חשובים אחרים. הוא טוען שג'קסון היה "זהיר בצורה קיצונית" כדי להימנע מלהיתפס וגרם לסייפצ'אק לעשות חזרות על פעולות כמו להתלבש במהרה ולמצוא מחבוא. למרות זאת הוא טוען שהוא הוטרד לאור יום בשטחים פתוחים ומקומות בולטים בנוורלנד – שטחים שנוטרו על ידי מצלמות וצוות אבטחה שהסתובב בחווה בכל רגע נתון, שאף אחד מהם לא דיווח שראה הטרדה מכל סוג שהוא בזמנו.

 

בנוסף, החדר העליון בתחנת הרכבת הוא בעצם פטיו פתוח לרווחה (ללא דלתות) שאפשר לגשת אליו בקלות יתרה, ואכן עובדי נוורלנד והאורחים ביקרו בחדר הזה לעיתים מאוד תכופות – לא מסוג המקומות שמתעלל "זהיר בצורה קיצונית" יבחר בו כדי להימנע מלהתגלות. אם ג'קסון היה צריך פרטיות, משהו כמו 1,600 מטרים רבועים של שטח פנימי בין קירות היו לרשותו.

 

(זה גם מעניין לציין שהעסק המשפחתי של סייפצ'אק, "Sea/Sue" בע"מ, נתבעו על סך 800,000 דולר על הפרת חוזה ב-26 באפריל 2013 – חודשים ספורים לפני שסייפצ'אק "הבין" שהוא הוטרד על ידי ג'קסון והחליט להגיש תביעה אזרחית של עשרות מיליונים נגד ג'קסון).

 

מקולי קאלקין, השחקן שהתפרסם עוד בילדותו, בילה זמן רב עם ג'קסון החל משנת 1990 והילך, והם נשארו חברים קרובים עד שג'קסון הלך לעולמו. קאלקין העיד להגנתו של ג'קסון במשפט הפלילי שלו, וחבר המושבעים מצא שהוא "אמין מאוד". בריאיון לתוכנית "Entertainment Television" ב-15 בינואר, 2019, רק מספר שבועות לפני ש"לעזוב את נוורלנד" שודר, קאלקין (כיום בן 39) חזר פעם נוספת על הטענה האיתנה שלו שמעולם לא הוטרד או חווה התנהגות בלתי הולמת מצד ג'קסון. לעומתו, התמלילים מבית המשפט מציגים, כפי שהעיתונאי צ'ארלס תומסון ניסח את זה: "תהלוכה בלתי נגמרת של עדי תביעה מפוקפקים שהפילו את עצמם עם עדויות שקר לפי שעה אשר קרסו אחרי כל חקירה נגדית".

 

בראיונות, קאלקין חזר וציין שהחברוּת שלו עם ג'קסון היתה מובנת במידה כזו או אחרת, בגלל הנסיבות המיוחדות של חייהם. ג'קסון, כמו קאלקין, היה ילד שהפך למגה-כוכב. אף אחד מחבריו, בני גילו של קאלקין יכלו להבין את ההשפעות של הקריירה ההוליוודית שלו על החיים שלו – אבל ג'קסון הבין טוב מאוד. אחד מהמנחים של התוכנית Entertainment Television"" אמר, "תשמע, גבר בן 32 מתקשר לילד בן 10 ושואל אותו 'רוצה לבוא אליי למסיבת פיג'מות?', אני לא אומר שקרה שם משהו, אבל מעבר לזה: זה מוזר."

 

המנחה צודק: זה אכן מוזר שאדם מבוגר מתחבר לילד ומזמין אותו לישון אצלו. באופן כללי, ילדים אמורים להתחבר לילדים אחרים ומבוגרים אמורים להתחבר למבוגרים, לא כולל קשרים לגיטימיים של מנטור ומתלמד. אבל חשוב לזכור שג'קסון סבל מאלימות, בריונות, לעג וחווה טראומה קשה מאביו והרגיש שהילדות שלו נשדדה ממנו. הוא ניסה לאורך כל חייו להחזיר לעצמו את הזמן האבוד, להיות ילד – מטרה בלתי ניתנת להשגה, כמובן, אבל מובנת לאור הטראומה הפסיכולוגית שממנה סבל. השאיפה של ג'קסון לעולם לא להתבגר היתה כל כך אינטנסיבית שהוא העריץ את הדמות פיטר פן ואפילו צילם קליפ בהשראתו.

 

סייפצ'אק טוען בתביעה שלו וב"לעזוב את נוורלנד" שחדר השינה של ג'קסון היה בכלל "מחוץ לתחום" ושהרבה מההתעללות קרתה שם. הוא בנוסף טען שילדים אחרים הוזמנו להיות לבד עם ג'קסון לעיתים תכופות ולתקופות ארוכות, ושאסר על המבוגרים מלהיכנס ולהשגיח על הילדים שלהם.

 

אבל קית' קאלקין, אביו של מקולי מפריך את שתי הטענות הללו בספרו "Lost Boy"; "חדר השינה של מייקל," הוא כתב, "היה כמעט תמיד מקום פתוח לכולם שאפשר לבלות בו, כמו כל שאר הבית. הילדים שלי ישבו על המיטה, וגם אני, ושיחקו קלפים או דמקה, או צפו בטלוויזיה... אבל היינו עושים את רוב הדברים האלה גם בשאר המקומות." קאלקין האב מספר שהרבה פעמים היה "צריך להרים את הילדים שלו (לפעמים עם קלנועיות) בסוף היום ולקחת אותם לחדרים שבהם הם היו אמורים לישון", מכיוון שהם שיחקו והוציאו כל כך הרבה אנרגיה עד כדי כך שהם נרדמו באמצע. עם זאת הוא לא הבחין בשום התנהגות לא ראויה:


"מעולם לא ראיתי או שמעתי משהו שיצביע על כך שהוא היה פדופיל. אני אציין שמדי פעם הגיעו אוטובוס אחד או שניים מלא בילדים בשעות אחר הצהריים הישר לפארק השעשועים או לאולם הקולנוע, ומיד אחר כך ההסעה לקחה אותם חזרה הביתה. למעשה, אני מאמין שהיה משרד שלם באזור וצוות שלם שהיה אחראי על הפיקוח של הביקורים האלה; אני גם אציין שבאף מקרה שהוא, הילדים האלה התבקשו להגיע אל הבית משום סיבה שהיא. הביקורים האלה היו מתוכננים ומפוקחים היטב, והאנשים שהגיעו הופרדו לחלוטין מהאורחים של הבית (כמו המשפחה שלי). ואם כבר אנחנו בנושא הזה, רשימת האורחים ממש לא הוגבלה לילדים. למעשה, הרבה מבוגרים הסתובבו בכל מקום בחווה בהם (רק לדוגמה) השכן והנשיא לשעבר רונאלד רייגן ואשתו ננסי "רק-תגידו-לא", וגם מזכיר ההגנה האמריקאי ויליאם כהן, ולא מעט אחרים שכבר הספקתי לשכוח מאז; איש מהם בוודאי לא נתן את התחושה שהאחוזה (אלוהים יודע) היתה מאורת פדופיליה."

 

בקצרה, אין ולו ראיה אחת שתומכת בטענות של סייפצ'אק – שחלק מהן הוכחו באופן חד משמעי שהן פשוט בלתי אפשריות.

 

הטענות של וויד רובסון (1989-1996)

שני גברים, וויד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, מחייכים על גבי רקע סגו
ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק במהלך קידום הסרט "לעזוב את נוורלנד"

 

ג'וי רובסון, במקור מבריזביין שבאוסטרליה, רשמה את בנה בן החמש, ווייד, לתחרות ריקודים בשנת 1987. הפרס הגדול – שבו ווייד זכה – היה לפגוש את מייקל ג'קסון. בתשע השנים שלאחר מכן, ג'קסון מדי פעם לימד את רובסון לרקוד, בילה זמן מה איתו ועם משפחתו והזמין אותם לטיול מסביב לעולם. רובסון אף הופיע עם ג'קסון על הבמה – יש שיגידו שזאת הבמה הכי טובה להתחיל בה קריירה בעולם הבידור שכל אמן יכול לחלום עליה.

 

ב-1 במאי, 2013, רובסון, אז בן 31, הגיש תביעה כספית נגד העיזבון של ג'קסון ונגד שתיים מהחברות בבעלותו, בדרישה לפיצויים כספיים על הטרדה שלכאורה עבר. זאת היתה הפעם הראשונה שרובסון האשים את ג'קסון בהטרדה. למעשה, הוא עלה לדוכן העדים כדי להגן על ג'קסון במשפט ב-2005. במהלך חקירות המשטרה וראיונות בתקשורת, הוא הכחיש באופן עיקבי ונחוש שג'קסון אי פעם הטריד אותו, והוא עשה את זה גם לפני כן, בשנים 1993-1994 במהלך החקירה של תיק צ'נדלר ומול חבר מושבעים גדול. אך רובסון שינה את הסיפור שלו ב"לעזוב את נוורלנד". בסרט, הוא טען שג'קסון הטריד אותו "בכל פעם שהיינו ביחד ... לא היה לילה אחד שעבר שהייתי איתו והוא לא הטריד אותי מינית".

 

אולם הטענות החדשות של רובסון רחוקות מלהיות אפשריות. ראשית, למרות שהוא ואמא שלו ביקרו פעמים רבות בנוורלנד בין השנים 1991-2005, ג'קסון היה בבית רק ארבע פעמים מתוך כל הביקורים האלה, כשפעם אחת היתה במהלך שבע השנים שבהן רובסון טוען שהוא הוטרד. ההתעללות השגרתית שרובסון מתאר לא מתיישבת עם היעדרותו של ג'קסון, גם אם ניקח בחשבון את המקרים הנדירים יחסית שבהם השניים היו לבדם מחוץ לנוורלנד.

 

מה שעוד יותר מעורר תהיות- הדרכים הספציפיות שבהן רובסון טוען שג'קסון הטריד אותו, הן כל כך מחרידות שזה בלתי סביר שאף מבוגר בחייו של רובסון לא הבחין שמשהו לא כשורה. לדוגמה, רובסון טוען שג'קסון ביצע בו מעשי סדום (אונס עם חדירה אנאלית) ולאחר מכן ציווה עליו להפטר מהתחתונים שלו שהיו מוכתמים בדם. מעולם לא נמצאו כאלה תחתונים ואף אחד לא שם לב לסימנים של התעללות כל כך מזעזעת בזמנו – גם לא הרופא של ווייד. ובנוסף, אף אחד מהמתלוננים האחרים לא טען שעבר מעשים ברוטליים שדומים להאשמות שלו.

 

רובסון מעולם לא טען שמישהו ידע על ההטרדה שלו ולא דיווח עליה – הוא טוען שאף אחד לא ידע על זה, בכלל. זה בא בסתירה מול העובדה שכמה מעובדיו של ג'קסון טענו שהם היו עדים למקרים שונים של התעללות. בשנת 1993, היתה עובדת שטענה שהיא ראתה את ג'קסון מתקלח ומתנשק עם רובסון (שהיה אז בן 10) ואמרה שהיא בטוחה שרובסון ידע שהיא ראתה אותם כי רובסון יצר איתה קשר עין באותו רגע. כל העובדים שטענו טענות כאלה מכרו את הסיפורים שלהם לצהובונים עבור סכומים של עשרות אלפי דולרים (אך מעולם לא אמרו דבר למשטרה), הם שינו את הסיפורים שלהם פעמים רבות, וטענותיהם הופרכו באופן יסודי במהלך ההליך מול חבר המושבעים הגדול בשנת 1994, ובמשפט בשנת 2005.

 

הטענה המתועדת הראשונה של רובסון בגין התעללות היתה ב-8 במאי, 2012. הוא טען שמאז ומתמיד היתה לו מערכת יחסים מינית עם ג'קסון, ושזה לא מקרה של "זכרונות מודחקים", אלא שהוא לא היה מודע – עד גיל שלושים – שיחסי מין בין מבוגר לילד נחשבים להתעללות מינית.

 

לכשלעצמו, זה כבר קשה להאמין לדבריו של רובסון כפי שהם מוצגים כיום. אולם מילותיו ופעולותיו של רובסון לאורך חייו שוללים את הטענה הזאת גם הן. 

 

יש הקלטות וידאו ואודיו של רובסון מלפני 2012 מצהיר בנחרצות שהוא לחלוטין יודע שהתעללות בילדים מינית היא דבר נוראי; בחלק מהמקרים הוא מגדיר קשר מיני בין מבוגרים לילדים במילים "התעללות" ו"שגוי" לסירוגין. הוא בנוסף העיד במשפט הפלילי ב-2005, דבר שללא ספק מצביע על כך שהוא ידע שקשר מיני בין מבוגר לילד נחשבים כעבירת התעללות בילד.

 

כשההאשמות של ארוויזו הגיחו בנובמבר 2003, אנשי תקשורת ועורכי דין שוב שאלו את רובסון אם היה בינו לבין ג'קסון מגע מיני, והוא ענה "מעולם לא חוויתי דבר כזה ואני מקווה שזה מעולם לא קרה לאף אחד אחר" (אם הוא לא ידע שזה דבר רע, למה שהוא יקווה שזה מעולם לא קרה לאף אחד אחר?). הוא בנוסף טען (באחת מהגרסאות הרבות שלו לסיפור) שג'קסון אמר לו שוב ושוב לאורך כל הילדוּת שלו ששניהם יכנסו לכלא אם מישהו אי פעם יגלה על הקשר המיני ביניהם, ושהוא (רובסון) האמין לזה גם כבן אדם מבוגר. כל זה, כמובן, סותר באופן ישיר את הטענה שלו שהוא לא היה מודע לכך שקשר מיני בין מבוגר וילד הן דבר שגוי.

 

אמו של רובסון אמרה בתצהירים לבית המשפט ב-2017 שהוא אמר לה שהסיבה שהוא הכחיש שג'קסון הטריד אותו והגן עליו בעבר, היתה שהוא הרגיש "בושה" שהיה קורבן של הטרדה. אבל בתצהיר של רובסון עצמו, באותה תביעה, הוא נשאל "כשהעדת במשפט ב-2005, האם חשת בושה ממה שהיה בינך לבין מייקל?" הוא ענה: "לא, לא התביישתי. לא היו לי, כפי שכבר אמרתי, לא היו לי תחושות לגבי זה. לא ידעתי כלום לפני מאי 2012". יתר על כך, סדרת התכתבויות במיילים בין רובסון לאמא שלו חושפת שהיה לו מאוד קשה "להיזכר" בפרטים של ההתעללות שהוא כלל בטיוטות של הספר שהוא ניסה לפרסם. פעמים רבות הוא שאל את אמא שלו מה קרה – או מה היא חושבת  שקרה – ואז הציג את הזיכרונות שלה כאילו היו שלו.

 

בדצמבר 2010, רובסון, באותה תקופה רקדן וכוריאוגרף מפורסם, קיבל הצעה לביים את הסרט "Step Up Revolution" והוא נענה להצעה בחיוב. אך כפי שהוא הסביר בבלוג שלו, הוא סבל מהתמוטטות עצבים מספר חודשים לאחר מכן והוא פוטר מהפרויקט. הוא היה, במילותיו,

 

"הרוס מהתחושה המשתקת של הבושה שאני כישלון מוחלט. הרגשתי שכל חיי כיוונו אותי להזדמנות הזאת להפוך לבמאי סרטים, וכשזה הגיע, הגשמתי את הנבואה של מייקל, ואז דפקתי את זה, ובזאת גם כל חיי היו לשווא, כך האמנתי. תודה לאל שאמנדה והבן שלנו היו לצדי, כי מעבר אליהם, הרגשתי שכבר אין לי שום תכלית."

 

הוא ממשיך להסביר בבלוג באותו פוסט ובפוסטים אחרים שהסיבה העיקרית להתמוטטות שלו ולכך שאיבד את ההזדמנות להיות במאי של סרט היתה קשורה בלחץ מהעבודה – עוד טענה שהוא לאחר מכן יסתור בתביעה האזרחית שלו, שבה הוא טוען שכל הבעיות שלו בקריירה כולן נגרמו מהטראומה הנפשית הבלתי פתורה שנגרמה לו על ידי ג'קסון.

 

באותו בלוג, הוא טען שרק מספר חודשים אחרי שנאלץ לעזוב את הסרט, הוא היה מועמד למשרה ככוריאוגרף ראשי במופע "Cirque du Soleil" ("קרקס השמש") של מייקל ג'קסון. אבל זה מעולם לא היה נכון, לפי ג'ון ברנקה, אחד ממנהלי העיזבון של מייקל ג'קסון. רובסון כתב לבמאי המופע וביקש את המשרה, ולמרות שזומן לראיון עבודה, הוא מעולם לא הועסק ומעולם לא נאמר לו שהוא בין המועמדים למשרה. ועם זאת רובסון המשיך לדבר כאילו הוא כבר בטוח בפנים. הוא אף הרחיק לכת וטען בראיונות טלוויזיונים שהוא הולך "להתחיל בעבודה על מופע של מייקל ג'קסון" ושהולכים לסמוך עליו עם "אחריות עצומה".

 

לרובסון כן היה ניסיון ככוריאוגרף; במהלך שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים הוא עבד עם מוזיקאים מפורסמים כמו אן סינק ובריטני ספירס, אבל הוא התקשה למצוא עבודות בפרופיל ושכר גבוהים לאחר מכן. החל מסוף שנת 2012 ועד מרץ 2013, הוא דחף באגרסיביות לדיל על ספר שהוא כתב על ההטרדה שלכאורה עבר וניסה לשווק אותו לעשרות מוציאים לאור, כאשר אף אחד מהם מאן מלשתף איתו פעולה (אחת הסיבות היתה שהוא דרש סכומי עתק בלתי רגילים כמקדמה).

 

בתזמון שבאופן "מקרי לחלוטין" דומה לשל סייפצ'אק, רובסון החליט להפסיק לנסות למכור את הספר שלו חודשיים לפני שהוא הגיש את תביעה של עשרות או מאות מיליוני דולרים נגד העיזבון של מייקל ג'קסון. כשנשאל בתקשורת למה החליט לנטוש את הרעיון של הספר, הוא טען שהוא הבין שלספר "לא תהיה השפעה גדולה" כמו של תביעה כספית בלהוציא את "האמת לאור".

בעוד ג'יימס סייפצ'אק הגיח עם טענות שהוכחו כבלתי אפשריות, רובסון מעולם לא הציג טענות וראיות קונקרטיות (או אפילו הגיוניות) שהוא הוטרד על ידי מייקל ג'קסון. הוא סותר את עצמו בעשרות מקרים – והוא העיד עדות שקר – או במשפט של ג'קסון ב-2005, או בתצהירים שלו בתביעה מ-2013 – אחד מהם חייב להיות נכון. אין לנו שום סיבה להאמין לטענות שלו, ויש לנו המון סיבות לפקפק בהן.

 

הטענות של ג'ורדן צ'נדלר (1992-1994)


תמונה של חמישה אנשים בהם גם מייקל ג'קסון ומשפחת צ'נדלר
מייקל ג'קסון ומשפחת צ'נדלר בטקס פרסי המוזיקה

 

הקשר של ג'קסון לג'ורדן צ'נדלר התחיל במאי 1992, כשהנער היה בן 12. המכונית של ג'קסון התקלקלה בלוס אנג'לס, והוא הגיע לסוכנות מכוניות קרובה שהיתה בבעלות דיויד שוורץ, אביו החורג של ג'ורדן. שוורץ זיהה את ג'קסון והציע לו השכרת מכונית במתנה אם הוא יסכים להתקשר לג'ורדן, שהיה מעריץ גדול של ג'קסון. הזמר קיבל את ההצעה וקיים את הצד שלו בעסקה; הוא התקשר לג'ורדן מספר ימים לאחר מכן. למרות ששיחת הטלפון הזאת מסמלת את תחילת הקשר המתמשך בין ג'קסון למשפחת צ'נדלר, אבל זאת לא היתה הפעם הראשונה שהם נפגשו.

 

בשנת 1984, ג'קסון סבל מכוויות חמורות בקרקפת כתוצאה מתקלה בזיקוקים במהלך הצילומים לפרסומת של פפסי. אמא של ג'ורדן, ג'ון צ'נדלר, שלחה לג'קסון כרטיס "החלמה מהירה" וג'קסון התקשר להודות לה. כשהוא גילה שלג'ון יש ילד בן 4, הוא הזמין אותה לרשום את ג'ורדן לאודישן לתפקיד בפרסומת אחרת שג'קסון היה אמור להשתתף, בה. ג'ון הביאה את ג'ורדן לאודישן, אבל הוא לא התקבל לתפקיד. על פי הדיווחים, זה הכעיס את ג'ון יותר מאשר את ג'ורדן.

 

בין מאי 1992 לינואר 1993, ג'קסון התקשר לג'ורדן בערך פעם בחודש. ג'ון לאחר מכן טענה שהיא האזינה בסתר לכל אחת מהשיחות ושהיא מעולם לא שמעה את ג'קסון אומר שום דבר בלתי הולם. בפברואר 1993, ג'ורדן, אמא שלו, ואחותו הקטנה לילי, ביקרו בנוורלנד בפעם הראשונה. הם ביקרו שוב בחודש שלאחר מכן, ובפעם הזאת ג'ורדן שאל את אמא שלו אם הוא יכול לישון בחדר של ג'קסון, בעוד היו ילדים והורים נוספים שישנו בחדר באותו לילה.

 

נושא חדר השינה של ג'קסון הפך להיות אחד מחומרי התבערה הגדולים ביותר בסיפורים שלו. עם זאת, הפרטים בסיפור עוותו פעם אחר פעם באופן מכוון על ידי המתלוננים נגד ג'קסון מבקריו למרות שג'קסון הצהיר מול מצלמות שהוא "חולק את המיטה שלו עם ילדים". כל ההקלטות האלה בוידאו או באודיו הוצגו בגרסתן הערוכה תוך התעלמות מוחלטת מההקשר: כמעט בכל אחת מהפעמים האלה, ג'קסון מיד מבהיר שהוא עצמו ישן במקום אחר (לא באותה מיטה) ואיפשר לאורחים שלו לישון במיטה שלו בלעדיו. הוא האמין ש"לתת את הטוב ביותר שיש" (כלומר, החדר שלך) לאורחים זה פשוט חלק מלהיות מארח טוב.

 

ג'קסון הכחיש באופן גורף שהוא ישן באותה מיטה עם ילדים מלבד ילדיו שלו. כמעט כל אחד מהעובדים של נוורלנד, וכל שאר הילדים שהתארחו בחווה ונתנו את גרסתם על ההתנהגות של ג'קסון – אישרו שג'קסון תמיד ישן בחדר האורחים או באזור אחר בחדר השינה שלו, כשהילדים והמבוגרים ישנו בחדר שלו. זה לא קשה להאמין: חדר השינה של ג'קסון בנוורלנד היה אגף שלם שהתפרס על שתי קומות, עם מספר חדרי רחצה וחדרים קטנים, והיה גדול יותר מהרבה בתים אחרים. הרבה פעמים משפחות שלמות ישנו שם והיה להם יחסית הרבה מקום ופרטיות. ובקשר למשפחת צ'נדלר, ג'ון באופן עיקבי סירבה לבקשות בנה לישון בחדר השינה של ג'קסון והתעקשה שהוא ישן בחדר האורחים. אין שום ראיה לכך שג'קסון אי פעם התווכח עם ההחלטה שלה, וג'ון מעולם לא טענה אחרת.

באביב של 1993, ג'ון, ג'ורדן, ולילי ליוו את ג'קסון למספר טיולים ללאס וגאס, מונאקו ופריז. בחודש מאי של אותה שנה, אביו הביולוגי של ג'ורדן, אוון צ'נדלר, הזמין את ג'קסון להתארח אצלו לסופ"ש, עם אישתו השניה, נטלי, והילדים שלהם. ג'קסון נענה בחיוב, וימים ספורים לאחר מכן, הצהובון "נשיונל אינקווירר" (The National Enquirer) פרסם כתבה תחת הכותרת "המשפחה הסודית של מייקל ג'קסון" – כתבה שהיתה שזורה כולה בהגזמות, טענות בלתי מבוססות ו"מקור פנימי" אנונימי. ריי צ'נדלר, אחיו של אוון צ'נדלר, טען בספרו "כל הנוצץ" (All That Glitters: The Crime and the Cover Up) שחבר של המשפחה מכר את הסיפור לאינקווירר והמניע שלו היה כספי.

כשלושה שבועות אחרי הכתבה באינקווירר, אוון צ'נדלר שכר את ברי רוטמן, עורך דין (ולקוח של אוון, שהיה רופא שיניים). אוון הביע "דאגה" שג'קסון מטריד וביקש מרוטמן לסיים את הקשר ביניהם, אם בצו הרחקה נגד ג'קסון או בכך שאוון יקבל משמורת מלאה על ג'ורדן. באותו זמן, לא ג'ורדן ולא ג'ון האשימו את ג'קסון בהטרדה או בהתנהגות בלתי הולמת אחרת באשר היא; החשדות של אוון צ'נדלר נוצרו מריק.

לאורך כל חודשי הקיץ הנותרים, אוון צ'נדלר שלח את רוטמן לאיים על ג'ון ועל ג'קסון. אוון היה חייב לאישתו למעלה מ-68,000 דולר של תשלומי מזונות ואיים שהיא "לעולם לא תראה שוב את ג'ורדן" אם היא לא תחתום על מסמך שאומר שהיא מוותרת על החוב. ג'ון חתמה על המסמך תחת איום, וטענה שלמרות שיש לה משמורת חלקית על ג'ורדן, היא האמינה שאוון עלול לחטוף את הבן שלה אם היא לא תשתף פעולה. בשיחת טלפון מוקלטת בין אוון צ'נדלר לדיויד שוורץ (האב החורג של ג'ורדן) שהתקיימה ב-8 ביולי, 1993, אוון תיאר את המניע שלו לשכור את רוטמן – עורך דין שכמעט איבד את הרישיון שלו בעקבות פעולות שעברו על חוקי האתיקה: "בחרתי את הבן זונה הכי נבזי שיכולתי למצוא, וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לצאת לציבור כמה שיותר מהר, כמה שיותר גדול, ולהשפיל כמה שיותר אנשים."

 

אוון ורוטמן יצרו קשר עם ד"ר מתיס אברמס, פסיכיאטר מבוורלי הילס, ושאלו אותו שאלה מעורפלת והיפותטית על הטרדת ילדים. אברמס לאחר מכן העיד שהוא חשב שהשיחה היתה מוזרה אך הוא כתב מכתב קצר לרוטמן, שאומר – על בסיס שאלותיו המעורפלות של אוון על ילד שאברמס מעולם לא פגש או שוחח עמו, "חשד סביר יכול להתקיים שהטרדה מינית אולי קרתה". אוון, לאחר מכן השתמש במכתב הזה כדי לאיים על ג'ון וג'קסון כדי לסחוט כסף משניהם.

 

ב-8 בספטמבר, 1993, כשהחדשות על ההאשמות נגד ג'קסון הגיעו לכותרות מסביב לעולם, אוון וג'ון צ'נדלר, דיויד שוורץ ומספר עורכי דין נפגשו לדון ברעיון לדלוק אחר תביעה כספית "רווחית במיוחד" נגד ג'קסון. מה בדיוק נאמר באותה פגישה אולי לא יוודע לעולם, אבל באיזשהו שלב במהלכה, אוון נתן לשוורץ אגרוף כה חזק בפנים, ששוורץ איבד את הכרתו.

 

אוון, למעשה, היה בן אדם אלים ובלתי יציב. בשנת 2005, רק שלושה שבועות לאחר שהמשפט של ג'קסון הגיע לסיומו, הוא תקף וכמעט רצח את בנו ג'ורדן, כשהוא חבט בו "בראשו מאחורה עם משקולת של 6 קילו" ואז ריסס את פניו עם גז מדמיע וניסה לחנוק אותו. שופט שעסק בתיק קבע ש"משקל המשקולת יכל לגרום לפציעה אנושה או מוות". ג'ורדן הגיש בקשה לצו הרחקה נגד אביו, שם אמר שהתקיפה האחרונה היא רק אחת מתקריות רבות בהיסטוריה ארוכת השנים של התעללות פיזית מצד אביו".

 

בסתיו של 1993, תוך כדי שיחת טלפון מוקלטת נוספת, אוון אמר לשוורץ שהיו מספר פעמים בזמן שהיה נשוי לג'ון שהוא איים לרצוח אותה אם היא אי פעם תבגוד בו או תעבור כל אחד מה"חוקים" האחרים שהוא קבע לה. ובמהלך עוד שיחה מוקלטת, אוון אמר לשוורץ:

 

"אם אני מוציא את זה לפועל, אני מנצח בענק. אני אקבל כל דבר שאני רק רוצה, הם יהיו מחוסלים לנצח. הם מחוסלים. ג'ון הולכת לאבד את ג'ורדי. לא תהיה לה שום זכות לראות אותו שוב, אי פעם".

 

אז שוורץ שאל את אוון צ'נדלר אם הוא חושב שזה מה שיעזור לג'ורדן, אוון עונה: "זה לא רלוונטי מבחינתי".

 

ג'ורדן נקרא למסור תצהיר והתבקש לתאר את ההטרדה שכביכול חווה מצד ג'קסון. כמעט כל דבר שהוא אמר על ההטרדה הוא חסר כל ביסוס או שיקרי באופן מוכח. הטענה שהיא אולי הכי סנסציונית מבין הטענות של ג'ורדן היתה קשורה לאיבר המין של ג'קסון. אבל הטענה הזאת הייתה גם מלאה בבדיות ואף פגעה באמינות שלו. הוא טען שג'קסון היה נימול, אבל דו"ח הנתיחה של ג'קסון הוכיח שלא היה. הוא בנוסף תיאר כתם קטן ויחיד על איבר מינו של ג'קסון, אבל נודע שעליו היו יותר כתמים, וכבר בשנת 1993 היה ידוע בכל העולם שג'קסון סבל מויטליגו, מחלה שגורמת לכתמים בהירים על העור, במיוחד באיזור איברי המין. עד היום, אנשים רבים מאמינים שג'קסון שיקר לגבי המחלה, אבל דו"ח הנתיחה שלאחר המוות אישר את האבחון.

 

על פי הדיווחים, עוה"ד לארי פלדמן, שבסופו של דבר יצג את משפחת צ'נדלר בתביעה כספית שלהם נגד ג'קסון, אמר למשפחה שג'ורדן צריך לנחש כמה שיותר לגבי המראה של איבר המין של ג'קסון. בספר של דוד של ג'ורדן, ריי צ'נדלר, הוא מתאר שיחה שהתקיימה ב-25 בנובמבר, 1993, בין פלדמן לאוון צ'נדלר:

לארי פלדמן: "אה, כן, לורן וייס (סגנית התובע המחוזי בלוס אנג'לס) אמרה לי היום שהמחלה הזאת שמייקל אומר שיש לו, ויטיליגו, היא יכולה להשתנות בכל מקום שתסתכל עליו, ככה שכל דבר שג'ורדי יגיד לא באמת משנה. זה יכול להשתנות מהר מאוד עם המחלה הזאת."

אוון צ'נדלר: "שיט, יש לאנשים האלה תשובה לכל דבר."

פלדמן: "לא, זה טוב לנו!"

צ'נדלר: "למה?"

פלדמן: "כי אם הוא צודק, הוא צודק. ואם הוא טועה – יש לנו הסבר!"

צ'נדלר: "חה!"

פלדמן: "כן, אין לנו מה להפסיד עם זה."

צ'נדלר: "זה ממש טוב."

פלדמן: "רק טוב? זה נהדר! תמשיך להתעסק בשיניים, אני זה עם החוקים."

 

ג'קסון אולץ לעבור פשיטה גופנית כדי שהרשויות יוכלו לבדוק אם הפרטים שג'ורדן תיאר על גופו ג'קסון בעירום היו מדויקים. ועם זאת, אחרי הפשיטה הגופנית, המשטרה החליטה שלא לעצור אותו. לאחר מכן, היה זה עורך הדין של הצ'נדלרים, פלדמן – ולא עורך הדין של ג'קסון – שדרש שהתמונות מהפשיטה הגופנית לא יוגשו כראיות בתביעה האזרחית.

התביעה של הצ'נדלרים הוסדרה מחוץ לבית המשפט כשג'קסון שילם להם 15,331,250 דולר – אבל זה היה ג'ורדן, ולא אוון, שקיבל את הכסף. ריי (הדוד) וג'ון (האם) טוענים מאז שזה גרם לאוון לשנוא את ג'ורדן, כי הוא הרגיש מרומה ושנחטף ממנו כסף שהיה אמור להיות שלו.

 

העובדה המשמעותית ביותר שכנראה אומרת על הפרשה הזאת יותר מכל דבר אחר, היא שלמרות שאוון צ'נדלר טען שהוא בסך הכל רצה צדק בשביל הבן שלו, הוא מיקד את כל תשומת ליבו וכוחו כלפי התביעה הכספית נגד הכוכב, והתנער באופן בוטא מההליכים הפליליים נגד ג'קסון מאז הפשיטה הראשונה על הבתים שלו, שלא העלתה אף ראיה לכך שהוא הטריד ילדים. תביעה כספית יכולה להביא לרווח כספי, אבל רק הליך פלילי יכול לשלוח את הנאשם לכלא. זה פשוט בלתי אפשרי שהורה שדואג לצדק עבור בנו יעדיף כסף על פני לראות את האדם שהטריד את הילד שלו ייענש וישב מאחורי סורג ובריח.

 

כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה הארוכה של התעללויות, אלימות, מרמה, הונאה, וחוסר יושרה מצדו של אוון צ'נדלר. את ההצהרות המוקלטות שלו על הרצון לסחוט מיליוני דולרים מג'קסון, גם אם זה יגרום לנזק משמעותי למשפחה שלו. את המסמכים והראיות לכך שהוא היה נכון לאיים, להערים, לסחוט ולסמם את האנשים הכי קרובים אליו - המסקנה ההגיונית היחידה לגבי פרשת צ'נדלר היא שג'ורדן צ'נדלר אכן עבר התעללות, אבל לא מינית, ולא על ידי מייקל ג'קסון. למעשה, הוא וג'קסון היו קורבנות של אותם אנשים בדיוק: אביו של ג'ורדן, ובנוסף, אם כי במידה מעוטה יותר, גם קרובי משפחה אחרים.

 

ג'ורדן צ'נדלר השתחרר באופן חוקי מהמשמורת של הוריו בשנת 1995, כשהיה בן חמש עשרה בתהליך שנקרא "אמנסיפצית קטין". לא היה לו קשר עם אמו מאז 1994, והוא סירב להעיד נגד ג'קסון במשפט ב-2005. עד לעצם היום הזה, הוא מסרב לדבר או להתראיין לגבי ג'קסון. אוון צ'נדלר התאבד בשנת 2009 (מספר חודשים לאחר מותו של ג'קסון).

 

הטענות של גאווין ארוויזו


מייקל ג'קסון ונער חולה סרטן ברכבת
ג'קסון וגאווין ארוויזו נוסעים ברכבת בחוות נוורלנד

בחודש יוני בשנת 2000, גאווין ארוויזו, אז בן 10, אובחן בזן נדיר של סרטן. הרופאים שלו הורידו אחת מהכליות שלו וגם חלק מהטחול, ושלחו אותו לטיפול כימותרפיה אגרסיבי שהותיר אותו  בכל פעם עם בחילות לאורך שבועות בכל פעם. הם האמינו שגאווין הולך למות בקרוב, והוא הביע בפניהם שמשאלתו האחרונה היתה לפגוש את מייקל ג'קסון לפני שזה קורה. ג'קסון התקשר לגאווין אחרי שהוא שמע על הבקשה והזמין את משפחת ארוויזו לביקור בנוורלנד.


עד אוגוסט של אותה שנה, גאווין הגיב לטיפול באופן מפתיע ויוצא דופן, והוא היה חזק מספיק כדי להיענות להזמנה של ג'קסון. כל משפחת ארוויזו – גאווין, אחיו הצעיר, סטאר; אחותו הגדולה, דבלין; אמא שלו, ג'נט; ואביו דיויד, בילו מספר ימים בנוורלנד. בלילה הראשון, גאווין וסטאר התחננו בפני הוריהם שיאפשרו להם לישון בחדר השינה של ג'קסון. ג'נט ודיויד הסכימו, בידיעה שג'קסון ישן על הרצפה (כפי שנהג תמיד). עוזרו האישי של ג'קסון, פרנק קאסיו, ישן איתם בחדר, לבקשת ג'קסון. קאסיו תיאר את אותו הלילה בספרו "החבר שלי מייקל" מ-2011 (My Friend Michael)


"אז הגיע הלילה שבו גאווין וסטאר בקשו שמייקל ייתן להם לישון איתו "אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה? אנחנו יכולים לישון בחדר שלך הלילה?" הם התחננו. "אמא שלי אמרה שזה בסדר, אם זה בסדר מצדך". מייקל, שתמיד היה לו קשה לסרב לילדים, ענה "בטח, אין בעיה". אבל אז הוא בא אליי ואמר לי "היא דוחפת עליי את הילדים שלה", היה ברור שהוא מודאג. היתה לו תחושה מוזרה ולא נינוחה לגבי זה. "פרנק, הם לא יכולים להישאר".

 

הלכתי אל הילדים ואמרתי להם "מייקל צריך לישון. אני מצטער, אתם לא יכולים להישאר בחדר שלו". גאווין וסטאר המשיכו להתחנן ואני המשכתי להגיד לא. ואז ג'נט [ארוויזו - האמא], אמרה למייקל "הם מאוד רוצים להישאר איתך. זה בסדר מבחינתי".  מייקל ויתר.

 

הוא לא רצה לאכזב את הילדים. הוא נתן לרגש להשפיע עליו - אבל הוא היה לגמרי מודע לסיכון. הוא אמר לי "פרנק, אם הם נשארים בחדר שלי, אתה נשאר איתי. אני לא סומך על האמא הזאת. היא דפוקה לגמרי". הייתי נגד זה לחלוטין, אבל אמרתי "בסדר, נעשה מה שצריך לעשות". הנוכחות שלי שם כעד תגן על מייקל מפני כל רעיון מפוקפק שבני הארוויזו אולי מתכננים. או לפחות שנינו היינו מספיק נאיביים לחשוב זאת."


במשך השנתיים שלאחר אותו ביקור, בין משפחת ארוויזו לג'קסון היתה רק אינטראקציה נוספת אחת. באוקטובר 2000, הוא נתן למשפחה מכונית טנדר חדשה ואיפשר להם להקים עמדת התרמת דם לגאווין בנוורלנד. כל עובד בנוורלנד תרם דם, וכך גם חלק מאורחיו האחרים של ג'קסון. בכל זאת, מכיוון שג'קסון ספג האשמות שווא בעבר מצד הצ'נדלרים, החשדות שלו לגבי כוונתיה של ג'נט ארוויזו מעולם לא הניחו לו והוא התחיל להתחמק ולהימנע באופן פעיל מקשר עם המשפחה.

 

הארוויזואים ביקרו בנוורלנד בין שבע לעשר פעמים נוספות בשנתיים האלה, אבל ג'קסון היה במקום אחר במהלך כל אחד מהביקורים האלה. ואז, בספטמבר 2001, ההסתייגות המשותפת של ג'קסון וקאסיו לגבי משפחת ארוויזו התחזקה כאשר התגלה שמשפחת ארוויזו הגיעו להסדר של 152,200 דולר מחוץ לכותלי בית המשפט עם רשת החנויות ג'יי.סי פני (J.C Penny), על תקרית שהיתה ב-1998, שבה גאווין נתפס גונב מהחנות. דיויד וג'נט תבעו את החנות, וטענו טענות הזויות שמספר עובדים תקפו את כל המשפחה, והטרידו את ג'נט מינית בחניה. במהלך המשפט של ג'קסון ב-2005, עורך הדין שלו הציג ראיות שהצביעו על כך שהארוויזואים העידו עדות שקר וביצעו הונאה במהלך התביעה הכספית נגד רשת החנויות.

 

בספטמבר 2002, העיתונאי ומגיש הטלוויזיה הבריטי מרטין באשיר הציע לג'קסון להופיע לצד גאווין בדוקומנטרי "לחיות עם מייקל ג'קסון". באשיר אמר לג'קסון שהוא מתכוון להציג אותו כפילנתרופ נדיב וטוב לב, שעוזר לילדים עם מחלות קשות. בתמימותו, ג'קסון הסכים להשתתף. אך ככל שצילומי הסרט התקדמו, באשיר החל לתחקר אותו מול המצלמות לגבי הקשר שלו עם ילדים. התוצר הסופי מהצילומים היה ערוך באופן קיצוני כדי להראות את ג'קסון כגבר בן 40 עם בעיות חברתיות שלא מצליח להבין שזה לא חכם להצטלם מחזיק ידיים עם נער צעיר. 

 

זה היה יכול להיות יצוג נכון מבחינה עובדתית (אם כי מסולף) לו באשיר היה עוצר בזה, אבל הוא לא. במקום לשרטט קו מדויק בין מה שידוע ולא ידעו על הקשר המאוד מינימלי בין ג'קסון לגאווין, הסרט מעלה השערות פרועות ורמזים עבים לזה שחייב להיות שם משהו זדוני.

 

עם זאת הוריו של גאווין לא התנגדו לכך שבנם יבלה זמן נוסף עם ג'קסון או ישן בחדר השינה שלו, וג'נט ארוויזו אף הצהירה בווידאו שהיא לא ראתה שום דבר שגוי בכך שג'קסון החזיק את ידו של הבן שלה, מכיוון שהוא היה כמו אבא שני עבור גאווין ו"זה מה שאבא עושה עם הבן שלו". בדיעבד, זה ברור כשמש שלמרות שלג'קסון היה אכפת מגאווין, הוא ממש לא סמך על ההורים שלו – ובצדק, כי בקרוב ג'נט הולכת להיתפס על חם משקרת על כך שמייקל הטריד את הבן שלה.

 

הארוויזואים הגישו את התלונה הראשונית שלהם נגד ג'קסון ב-18 בדצמבר, 2003, בה ג'נט טענה שג'קסון התחיל להטריד את גאווין ב-7 בפברואר, 2003, ושגאווין סיפר לה על זה מיד אחרי שזה קרה. אבל ב-20 בפברואר, ג'נט ושלושת ילדיה תועדו בשני סרטונים מפארים את ג'קסון, מגנים על התדמית שלו, והביעו ביקורת נגד מרטין באשיר על כך שהוא הכפיש את ג'קסון בדוקומנטרי שלו. היא לאחר מכן חזרה בה מהתצהיר הרשמי שלה וטענה שההטרדה בטח התחילה מתישהו אחרי שהסרטונים האלה צולמו.

 

עוד יותר הזוי היה הסיפור שהיא סיפרה למשטרה לאחר מכן. ג'נט טענה שכל המשפחה שלה נחטפה על ידי ג'קסון והוחזקה בשבי בנוורלנד בניגוד לרצונם במשך למעלה מחודש, סיפור כה מגוחך שהופרך על ידי כל כך הרבה עדים שזה לא יאמן שהיא בכלל העזה לספר אותו (והנה רק דוגמה אחת: במהלך תקופת השבי לכאורה, היא הופיעה בבית המשפט לתביעת דמי מזונות נגד בעלה לשעבר; השופט, פקיד בית המשפט, הקלדן , הסדרן, עורך הדין של ג'נט ובעלה לשעבר בילו איתה שעות באולם).

 

זאת רק דוגמה אחת מבין רבות למקרים שבהם הארוויזואים סתרו את עצמם, שיקרו תחת שבועה או שינו את סדר האירועים לנוחיותם. גם גאווין וגם סטאר, סיפרו כל אחד בנפרד עשרות גרסאות במהלך הראיונות והעדויות לפני ובזמן המשפט. הסתירות והשינויים היו כל כך רבים ומעוותים, שזה אפילו לא נחוץ לנסות להסביר כאן כמה הם לא הגיוניים, לאור כל הראיות האחרות נגד המשפחה.

בשיאו של הטירוף התקשורתי, הקהל הרחב הגיע למצב שהוא מאמין שהמשטרה מצאה פורנוגרפיה פדופילית או "ארוטיקת ילדים" בחוות נוורלנד. השמועות האלה מתרוצצות עד היום, אבל כל הטענות האלה הן פשוט בדויות מהיסוד, וכל התמלילים והמסמכים מהמשפט של 2005 מפריכים אותן מעבר לכל ספר. המשטרה מצאה פורנוגרפיה חוקית, הטרוסקסואלית, של מבוגרים, נעולה בתא בבית של ג'קסון בשנת 2003, כמו גם ספרי אמנות בודדים שכללו בין היתר תמונות עירום אמנותי ולא אירוטי של אנשים בכל הגילים, מבוגרים וילדים. הספרייה של ג'קסון היתה אחת מהספריות הפרטיות הגדולות ביותר בעולם, והוא היה אספן נלהב של ספרי אמנות, צילום וספרות. הימצאותם של ספרים לא מיניים שכללו מספר זעום של תמונות של ילדים, בהתחשב באוסף העצום שהיה בבעלותו, לא מצביעה בשום אופן על משיכה מינית לילדים ולא מוכיחה כל אקט בלתי חוקי באשר הוא נגד איזשהו ילד בחייו של ג'קסון.

 

הרבה שנים לאחר מכן, בשנת 2016, צהובון בשם "רדאר אונליין" פרסם מספר כתבות עם הטענות שנמצאה פורנוגרפיית ילדים בחוות נוורלנד בשנת 2003, כולל שני ספרי ארוטיקה מאת הצלם לארי קלרק, שבהם היו תמונות של שני בני נוער עירומים שככל הנראה היו בני למעלה מ-18. לא רק שהספרים של קלרק מעולם לא נמצאו בין חפציו של ג'קסון, אבל אחד משני הספרים שרדאר אונליין ציינו בכתבה, יצא לאור רק בשנת 2012, כמעט עשור לאחר הפשיטה על נוורלנד ושלוש שנים לאחר מותו של ג'קסון (הצהובון שכח לציין את כותרת הספר, כנראה בגלל שהכותרת עצמה מציינת את שנת ההוצאה לאור. הם פשוט ערכו צילומים מתוך הספר בלי לציין את המקור).

 

כל טענה אחרת שקשורה בפורנוגרפיית ילדים שכביכול נמצאה בנוורלנד הוכחה כחסרת כל ביסוס. מיליוני אנשים מאמינים אחרת מבלי שתהיה להם שום סיבה מלבד: הם שמעו את זה איפשהו, בחרו להאמין בזה כעובדה קיימת, וגם, במקרים רבים, חזרו על כך בפני אחרים.

 

התובע המחוזי של סנטה ברברה טום סנדון, שחקר את ג'קסון בשנת 1993 והעמיד אותו למשפט אשר נחל כישלון עבורו בשנת 2005, לכאורה ביצע עבירה פלילית כשנתן לגאווין להחזיק מגזין פורנו שנמצא בחדר של ג'קסון במהלך השימוע בפני חבר המושבעים הגדול לפני המשפט, ואז ארז ושלח את המגזין לבדיקת טביעות אצבע. זה מהווה שיבוש ופיברוק ראיות באופן מובהק, ותובע מחוזי עם ניסיון של למעלה מעשרים שנה ידע – או לפחות היה צריך לדעת את זה. במהלך המשפט, סנדון קרא לגאווין לדוכן העדים, והנער העיד שוב ושוב ובאופן ברור שג'קסון הראה לו גיליון ספציפי של המגזין הפורנוגרפי הזה – עד שעורך הדין של ג'קסון חשף שאותו מגזין הודפס לא פחות משמונה חודשים אחרי התקרית שהנער סיפר עליה ואחרי שכבר ניתק קשר עם ג'קסון והאשים אותו, ובתגובה, גאווין שוב שינה את גרסתו.

 

מסיבה לא ידועה, סנדון לא הועמד לדין על שיבוש ראיות וגם לא הודח מהתיק – והתקרית הזאת אפילו לא נחקרה באופן רשמי – למרות שהיו לפחות שלושה עדים שסיפרו שראו אותו עושה את זה. סנדון והצוות שלו גם ביצעו חיפוש בלתי חוקי במשרד של ג'קסון, המשרד של החוקר הפרטי שלו והעוזרת האישית שלו – מבלי שיהיה להם צו חיפוש.  סנדון מעולם לא הועמד לדין או נחקר באופן רשמי על אף אחת מהעבירות הללו, למרות העובדה שנושא הפשיטה הבלתי חוקית במשרד של החוקר הועלתה בדיונים הרשמיים בבית המשפט ב- 2005.

 

לסיכום: זה מעולם לא הוכח (ומעולם לא היו טענות שיישרו קו עם המציאות) שהיו בין חפציו של ג'קסון חומרים פורנוגרפים של ילדים באשר הם, ולא שהטריד את גאווין ארוויזו. מאידך, הוכח שג'נט ארוויזו ביצעה הונאת רווחה, סחטה סכום של שש ספרות מחנות כלי בית, ושיקרה למשטרה ולתקשורת. גאווין כיום בין שלושים, ומסרב לדבר בפומבי על ההאשמות נגד ג'קסון. התובע המחוזי טום סנדון מת בשנת 2014, זמן קצר אחרי שהאנשים שהעידו שראו אותו מפברק ראיות נגד ג'קסון במשפט של 2005, הצהירו על הכוונות שלהם לפנות לבית המשפט בבקשה לחקור אותו באופן רשמי. 

 

הזיכוי של מייקל ג'קסון


שערי עיתונים משנת 2005
כותרות מיום הזיכוי של מייקל ג'קסון

 

ג'קסון זוכה מכל אשמה בשנת 2005 אחרי שחבר המושבעים החליט פה אחד שלא נמצא אשם. המתלוננים נגד ג'קסון, במקרה הטוב, נכשלו בהוכחת ההאשמות שלהם. במקרה הרע, הם שיקרו, פיברקו ראיות, ורקמו מזימות כדי לבצע את זה.

 

הזיכוי של ג'קסון לא היה מקרה של "עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער על זה אחר כך" – זאת היתה ההכרעה האפשרית היחידה מבחינה עובדתית ומבחינה מוסרית. מערכת הצדק האמריקאית (כשהיא עובדת כמו שצריך) הגיעה להישג מדהים של צדק. למרות שיש אנשים שסביר להניח היו אשמים מבחינה פלילית – כמו התובע המחוזי טום סנדון, לא עמד לדין או נתן דין וחשבון על מעשיו, מערכת הצדק עבדה כל עוד היא הוציאה את ג'קסון זכאי.

 

האמן הפופולרי יותר בכל הזמנים רצה לחיות כמו ילד, בהרבה מובנים. למרבה הצער, כמו ילד, הוא היה נאיבי ושם את מבטחו באנשים שהראו סימנים לכך שהם רוצים להזיק או לפגוע בו. הוא ראה את "עולם המבוגרים" כעולם כאותי, קר, מנוכר ויותר מדי קשוח. זה לא יותר מדי קשה להבין למה הוא בחר להקיף את עצמו בילדים.

 

כמובן, ההבנה של אורח חייו של ג'קסון ופעלותיו, היא לא ניסיון לעודד או להצדיק אותן. חוסר הבגרות שלו הזמינה אליו קשיים שהיו יכולים להימנע, וגרמה לו ולמקורביו כאב עצום. אובייקטיביות משמעותה נאמנות לעובדות ולמציאות, ומערכת הצדק האמריקאית בנויה על היסודות האלה. מייקל ג'קסון לא היה חף מטעויות. זה ברור, אבל הוא לא היה פדופיל שהטריד ילדים. העובדות והמציאות פשוט לא תומכים בהאשמות הנוראיות האלה.

 

זה באמת נכון ש"שקרים רצים ספרינטים אבל האמת רצה מרתון". בבוא העת, השקרים על מייקל ג'קסון יתמוססו, אבל הנזק שהם עשו לו ולמשפחתו לעולם לא יחלים לחלוטין. האמת היא הרבה פעמים מורכבת, רבת פנים וקשה לחשיפה, וזה נכון במיוחד במקרה הזה. אבל האמת היא גם בלתי ניתנת להשתקה, וכל אחד שמוכן לתת מזמנו לבחון את המקרה של ג'קסון בצורה יסודית, זהירה ואובייקטיבית, יגלה אותה.

 

למען מורשתו של אחד האמנים הגדולים שהעולם הזה ידע – אדם אשר, למרות כל חולושתיו הפך את העולם הזה למואר ומהנה יותר למאות מיליוני אנשים. לכבוד המחויבות המתמשכת והבלתי מתפשרת של אדם לגלות את האמת – אם בנושא הזה, או בכל נושא אחר שאנשים פוגשים בחייהם. למען הצדק למייקל ג'קסון.

59 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Yorumlar


bottom of page